מצאתי מקום אבל חברה שלי לא

שלום, אני בכיתה י' .כשהגעתי לתיכון עם עוד כמה בנות מהיסודי היינו בנות ששקטות כאלו- התביישנו, עכשיו אני יותר מתחברת לשאר השכבה אבל יש איזו ילדה מהקבוצה של היסודי שפעם היינו חברות ממש טובות שקצת סוג של מושכת אותי חזרה אחורה אל איך שהייתי ב-ט וגם לא נעים לי לא לזרום איתה כי כשלי היה קשה היא הייתה שם תמיד בשבילי! תודה ממש על האתר המועיל הזה!

שמחות להיות כאן בשבילך,
ונשמע שעשית דרך יפה מאד.
בהחלט מגיע לך כבוד!

לא קל בכתה ט'
דבר ראשון הרשי לי לשתף אותך בנתון אוניברסלי שלא מדובר מספיק:
רוב הנערות מדווחות בכיתות י'-י"ב, כלומר במבט לאחור, שכיתה ט' היתה חוויה לא פשוטה בכלל ואפילו טראומטית.
ההסתגלות למקום זר, תהליך הגיבוש או הדיס-גיבוש החברתי, שינויים בתוך החברה ממנה מגיעים, שינויים בחברה החדשה אליה נוחתים, הסנכרון ביניהם ועוד..
תחשבי, מגיעות בנות מכיתות שונות בהן היו תפקידים מוגדרים לכל אחת וחברויות ברורות, וקבוצות ובודדות וכל מיני…
ובבת אחת פיזור וערבוב ושינוי ובלאגן.
אפשר לדמות את זה לקיר בנוי שמכניסים כמה לבנים חדשות וכל הקיר מתפרק, וכל לבנה צריכה למצוא מחדש את מקומה עד שייבנה הקיר מחדש.
ואם זה לא מספיק מורכב, אז כל התהליך הזה קורה בעיצומו של גיל ההתבגרות שגם ככה סוער, ונוצר כאוס של ממש.
אז בהחלט ייתכן שלא רק הביישנות והשקט שלכן פעלו שהשנה לא היתה פשוטה…

לצאת מהמקום שסוף סוף מצאתי?
הנה הגעת לכיתה י' ואת מתארת התאקלמות על ידי התחברות לשאר השכבה ומשהו יותר מיטיב איתך.
מתחילה להיבנות אצלך השייכות לכיתה והמקום בחברה. את ניצבת במערך החברתי איפשהו עם הרגשה טובה סוף סוף.
ומול הרצון שלך לנוח, יש לך חברה אחת מהעבר שעדיין לא הגיעה לשם. היא זקוקה לעזרתך וגם מבקשת אותה. אמנם היא עזרה לך הרבה שנה שעברה, אבל להיות איתה יכול למשוך אותך אחורה חזרה למקום מרוחק חברתית בשכבה וזה מפחיד..
אם נשתמש בדימוי שהבאתי קודם של קיר הלבנים, את כמו לבנה בנויה היטב בקיר, רואה אותה מחוץ לקיר, ונכנסת לדילמה;
– אם את תעזרי לה, תצטרכי לעזוב את מקומך הנכון והטוב לך.
– אבל אם תישארי שם, חברתך תישאר לבד וגם תרגישי כפיות טובה ואשמה ('איך אפשר להשאיר אותה לבד?…')
אז מה לעשות?
זו שאלה לא פשוטה בכלל.

מחפשת איזונים
אולי התשובה הכי חשובה היא שתישארי עם השאלה.
נשמע מוזר, הא? 😉

בתהליך ההתבגרות שלך את עוברת מן מסע שכזה למצוא איזונים.
איך וכמה ומתי להישאר נאמנה לעצמי, לעומת איך כמה ומתי להישאר נאמנה לחברותיי.
איך וכמה ומתי להיענות לצרכים שלי, לעומת איך כמה ומתי להיענות לדרישות/ בקשות/ ציפיות הסביבה ממך.
זה כל הזמן דורש להעלות את השאלה מחדש ולהתבונן מה ואיך מתאים לי ברגע הנתון הזה!
אם תקבלי תשובה חד משמעית איך לנהוג, אולי זה יביא לך הקלה, אבל לא תהיה בתשובה הזו אפשרות לגדול.
הגדילה והצמיחה שלך להיות בוגרת יותר, מתרחשת דווקא דרך מקומות כמו ה"לא נעים" מול החברה לעומת הפחד שמה תימשכי אחורה למקום פחות טוב. ומקומות דומים.
שם, בתוך קלחת הבחבש, את בעצם הגולם שנלחם בקורים כדי שיום אחד הוא יהפוך לפרפר ויוכל לעוף.

לנסות לנקות את הרגשות, ולחשוב
ואם את מסוגלת ללכת צעד נוסף לגדילה והתבגרות, נסי שניה לזרוק דרך החלון את תחושות האשמה, כפיות הטובה והפחדים, ובאופן נקי לחשוב איך לשמור על איזון נכון.
זה לא קל בכלל. לרגשות האלו יש טבע כזה להידבק ולא לעזוב.
אבל תנסי.
אולי תנסי לדמיין איך זה יהיה בלי הרגשות האלה.

עכשיו, מתוך מקום נקי מרגשות שעושים הרבה רעש, נסי לראות איך מצד אחד את מצליחה להישאר במקום הטוב אליו הגעת חברתית, ומצד שני את מצליחה לא לעזוב את חברה שלך.
זאת התנסות חדשה בשבילך ואני בטוחה שגם עבור החברה שלך.
ואולי דרך המאבק הזה שלך להמשיך לגדול, גם היא תוכל בסופו של דבר למצוא מקום קרוב יותר בתוך החברה.

נשמח לשמוע מחשבות שלך על הנושא, ואם את רוצה לשתף אותנו עם מה את יוצאת מהתשובה הזו, אנחנו כאן:)
סומכת עלייך
ומאחלת בהצלחה
ו… גדילה נעימה!

איתך בדרך, חני

chani@shutafotbaderech.co.il