מעניין אם את זוכרת את זה…
מורה יקרה שלי
את כנראה לא זוכרת אותי, אחת מתוך מאות התלמידות שהיו לך, אבל אני רוצה לספר לך קצת על רקיע הקטנה בכיתה ד'.
הייתי תלמידה מצטיינת, כזו שיודעת את התשובה עוד לפני שהמורה שאלה, אחת כזו שבשיעורים מרגישה הכי טוב שאפשר והיו לי גם את הכישורים והיכולות האינטלקטואליות לצלול לשעה מענגת של לימוד, אחת שקוצרת מאיות בלי ללמוד בכלל.
בלי גאווה אני יכולה להעיד על עצמי שיש לי יכולות שכליות גבוהות (חנונית בקיצור).
אבל בשיעור שלך הייתי תלמידה נחשלת זו שתמיד נגררת אחרי כולן ומנסה ומתאמצת להחזיק ראש מעל המים, השיעור שלך היה שיעור אומנות.
כל מה שקשור לעבודת כפיים פשוט מחוץ לתחום בשבילי, וזה לא שלא ניסיתי,
היה לי מוזר לא להצטיין בדברים שקשורים לבית ספר, הייתי יושבת שעות ומתאמצת לרקום עוד תך (כן, זו המילה) קטן ברקמה שלי לפני שאפנה אלייך בבקשת עזרה,
לגזור במדויק את הטפטים ולהדביק בלי בועות, לצבוע בתוך הקו ולא לצאת ממנו.
זו הייתה מלאכה מסובכת, השקעתי בה את נשמתי למרות שידעתי שהתוצאה לא תדמה אפילו למקור,
התאמצתי ובקשתי עזרה מחברות. עבדתי עד שכאבו לי הידיים כי זה שיעור ועושים בו מה שהמורה אומרת.
זו הייתה רקמה למפית אוכל ויום אחרי שסיימנו הבאתי איתי את היצירה שנעשתה בדם עם היכולות שאין לי (וזה אפילו מאובחן).
ואת נכנסת לכיתה בשעת הפסקת האוכל כדי לראות איך אנחנו נעזרות במפית.
זה היה פסח שני ואני הצטיידתי במצה עם שוקולד, למרבה הצער חתיכת מצה נפלה לי על המפית ולכלכה אותה בשכבה עבה של שוקולד,
כמובן שלקחתי טישיו וניקיתי אותה אבל הלכלוך עדיין נשאר.
הסתכלת עליי בעיניים גדולות ומאיימות ומול כיתה שלמה צעקת עליי איך אני לא מייחסת חשיבות למפית ומרשה לעצמי ללכלך אותה בצורה כזו ומדוע לא שמרתי עליה, ואיך כבר בשימוש הראשון היא נראית בצורה כזו. התביישתי אז מאד סכרתי את הדמעות חזק חזק בתוך העיניים (מה שאני לא מצליחה לעשות עכשיו) והפטרתי לחברות שזה גם ככה ממש מכוער ובכלל לא אכפת לי ממה שאת אומרת, אבל היה אכפת לי, מאוד, ומאז בכל שנה לפני יום כיפור אני תוהה אם אני צריכה לספר לך את זה, לשתף אותך בכך שאני מצפה לבקשת סליחה ומתקשה מאוד מאוד לסלוח לך בלי שאפילו תדעי שפגעת בי.
אין לי מושג למה כתבתי את זה עכשיו, תכננתי בכלל לכתוב פוסט על הקורונה אבל אולי אם כבר נכתב אז אשתף,
כל המורות לעתיד, יש לכן המון כוח בידיים,
אני כבר מזמן לא ילדה בכיתה ד', השתנתי, התבגרתי, אפילו מצליחה להינות מיצירות בשעות פנאי, אבל החץ הזה שנכנס לי ללב עדיין שם ולא נותן לפצע להתאחות.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
15 תגובות
אני מכירה את זה גם!
זכור לי שמורה (ואפילו הגננת) צעקו עלי והענישו אותי למרות שזה לא אני! ואם זה אני- היו איתי עוד עמה בנות לפחות…
אבל למדתי כבר להשתחרר מזה..
נ.ב- גם אני לא הכי טובה באומנות ויצירות. רק קצת 😉
אאוץ, כואב.
מה שמילה מסוגלת לעשות…
וואוו וואוו וואוו בוווללל מה שקרה לי עם מורה מסויימת (גם כן בכיתה ד') אבל לא באומנות כי יש לי ידים טובות ב"ה אבל מסיבה מאוד לא מוצדקת (כאילו היא נטפלה אלי סתם על דבר של כלום) ובאמת אני לא מצליחה לסלוח לה…..
אויש מילים… כח הנשק הכי הרסני שיש…
אני יודעת את זה מעצמי מהכאב העצום שהיה לי בגלל כמה מילים בודדות שפגעו בי אבל ממש נכנסו ישר לתוך הלב.
אבל למדתי להשכיח אותם ממני לא להתייחס אל מה שנאמר אז כשהייתי קטנה תנסי לסלוח לה כי בסוף זה רק לטובתך הלב שלך יהיה נקי ושום דבר לא יכביד עליו!❤
חחח..
אני מכיתה א לא עושה יצירות פשוט אף פעם לא האייתי גומרת אותם, והמורה לא הפסיקה לצעוק עליי ולהשפיל, יכול להיות שבגלל זה כל פעם שיש משהו שקשור לאומנות אני בורחת
עכשיו עברתי לתיכון ואנ פתאום מתחילה לאהוב אתזה, ניסים ונפלאות
אני מכירה אותך???
את כל כך צודקת!
לי היה גם סיפור כזה, בכיתה ד' גם כן…
למדנו ממש לפני שבוע שבועיים בכיתה משנה, והברטנורא מתאר שם איך נראה אדם שנעלב: בתחילה כולו אדום, ואח"כ הוא הופך לחיוור..
ממש הרגשתי את זה אז,
ובאמת, המורות של הכיתות הנמוכות לדעתי אפילו לא מתארות לעצמן שבנות יזכרו דבר כזה…
אבל זוכרים!
וזה כואב, עדיין…
המורה זאת שכנה שלי ועד היום אני לא מסתכלת לה בעיניים.
כוחן של מילים!
וכתבת מטורףףף!
קראתי, וממש הזדהתי איתך..
תמשיכי לכתוב לנו!
זו לא מורה לאומנות. לאומנות מגיע יחס טוב יותר, והאומנות היא לראות יופי בכל דבר. אני מזועזעת, באמת. לא הגיע לא לך ולא למפית
דבר ראשון את כותבת מהמם!!
דבר שני תנסי לדון את המורה לכף זכות. יכול להיות שהיא השקיעה הרבה בשביל לעשות את המלאכה הזאת והיא ציפתה שכולם יאהבו את זה, וכשהיא ראתה אותך מבחינתה זה היה "זלזול" בדבר שהיא השקיעה בו כל כך. ואם נשמש בשפה ספרותית- היא ראתה שמאמציה אינם נושאים פרי(:
יכול להיות גם הרבה דברים אחרים שאני לא חושבת עליהם.
אולי תנסי לחשוב את?!
מורות לאמנות לא מתנהגות ככה. אולי מורות לספורט או למוזיקה. לא לאמנות. תאמיני לי חטפתי צעקות מהמורה שלי לאמנות, בחיים לא על משהו כל כך שטותי ושגרתי
אוי מורות גם לי יש מורה שאני פגועה ממנה ברמות מטורפות וגם גננת שבגיל ארבע התנהגה אלי בצורה מזעזעת וכן אני זוכרת אותה!!
אני ממש מזדהה איתך! אם ה עוזר לך..
וואי,
את הזכרת לי משו ממש לא נעים שקרה לי, וגם כמוך, בכיתה ד'.
נכנסתי לכיתה באיחור, וניגשתי למורה להביא לה פתק אישור.
ואז היא התחילה לצעוק " דיני! נכון לא ציחצחת שיניים? איך אני יודעת? אהה? תנסי לנחש למה!!"
ואני באותו רגע רציתי שלוידעת מה יקרה!
כי זה היה אחד הבקרים המטורפים, ונגמר לנו הדלק באמצע נסיעה וכו…
והמורה, מבחינתה המשיכה כרגיל.
אבל אני, לא יכלתי להתקרב לחברות, פחדתי שהן יסתמו את האף, והמורה הזו….
מורות לגיל הצעיר צריכות לדעת שכל מילה שהן מוציאות מהפה נחרטות לעד!! זה אחריות!
א-מ-א-ל-הההה מה זה המורות האלההה???????? התפטרות מיידית!!
המורה שלי דווקא הייתה מורה טובה אהבתי אותהודווקא לכן הפגיעה הייתה קשה יותר
תודה לכולן על התגובות, חיממתן את הלב וחיזקתן