מנהרת הזמן/5

סיפורי סבתא:)
שרי מספרת:
מוסי חייגה בלי הסברים והתחילה לדבר .
"שלום סבתא! מה שלומך?" התעניינה.
ככה התגלגלה השיחה עד שהיא שאלה את סבתא שלי שאלה, וברגע שהיא שמעה את התשובה היא נפלה מעולפת על ריצפת הרכבת. למזלנו היה באותו קרון אדם שידע להגיש עזרה ראשונה ועשה מה שהיה צריך לעשות, ובתחנה שאנחנו ירדנו הוא ירד איתנו ושם כבר חיכו לנו אנשי ההצלה שהעלו את מוסי על האמבולנס ונסעו. אחרי כמה ימים מוסי השתחררה, עכשיו היא נחה בבית בגלל שהיא עדיין חלשה.
אבל מה שהיא ספרה לי שיתק גם אותי.
וככה היא סיפרה לי "כמו שאת יודעת, לפני כמה חודשים עשיתי עבודה בהיסטוריה ואז נסעתי לסבתא והיא סיפרה לי את הסיפור הזה ששמענו מגיטה, שאלתי את סבתא אם זה הסיפור הזה, הזכרתי לה מה אז היא אמרה שאין עוד כזה סיפור, תאמתי עם סבתא את כל הפרטים וזה באמת סיפור על סבא רבה שלי! אבל פה עוד לא התעלפתי, התעלפתי אחרי שהבנתי מי זאת הגיטה הזאת".

שאלתי את מוסי מי והיא אמרה לי "זאת חברה של סבתא. סבתא ביקשה ממנה שתספר לנו כדי שנתחזק יותר את כל הקשרים שלנו וכו' וברגע שסבתא אמרה שזאת היא, כי האמת שהיא הזכירה לי משהי אבל לא זכרתי מאיפה פשוט באותו רגע קרסתי ואת ההמשך את סיפרת לי".

הגענו לגיטה וכמובן לא סיפרנו לה שאנחנו יודעות מי היא וכו' אבל היא התחילה והתנצלה.

גיטה מספרת:

אויש איזה לא נעים, מיד כשהן הלכו תפסתי את עצמי שאולי אחת מהן מכירה את הסיפור וזה מה שקרה ואחרי שהסבתא של מוסי התקשרה וסיפרה לי מה המצב של הנכדה שלה מאוד הצטערתי שלא שאלתי קודם איזה סיפור לספר ואיזה לא.. עכשיו אני מתנצלת בפניהן ואומרת "אז הנה עכשיו אתן יודעת שהסיפור שסיפרתי לכן שבוע שעבר הוא על סבא רבה של מוסי ושרי".

ועכשיו לסיפור שלי שהוא באמת על אבי.

הפתגם הפעם שיש לו מסר מאוד חזק לסיפור והוא מתקשר ממש לסיפור זה :

"נשמה יורדת לעולם וחיה שבעים שמונים שנה בשביל לעשות טובה ליהודי, בגשמיות ובפרט ברוחניות" נשמה של יהודי לא יורדת סתם לעולם היא יורדת כדי לעשות טובה ואפילו רק אחת ואפילו הכי קטנה ליהודי אחד. ומעשה שהיה כך היה..

זמן רב הצליח אבי ר' מולע לחמוק מידי המשטרה החשאית הסובייטית שחיפשה אותו בעוון לימוד תורה וקיום מצוות. לבסוף אבי נתפס על ידי המשטרה, כי חזותו החיצונית עם הזקן ופאות שהלך איתם בגאון ולא הסכים להיפרד מהם, הקשו עליו להתחבא וזה מה שגרם לבסוף לתפיסתו. אבי נשפט "ונמצא" אשם על עוון "פעילות יהודית. ציונית. דתית". הוא נידון לעשר שנות עבודות בפרך במחנה עבודה בסיביר. שמו אותו בכלא עד לביצוע גזר דינו, וכל זה כדי למלא את המכסה של הרכבת ואכן לאחר חודשיים אבי ועוד שני חבריו שגם נתפסו ונשלחו למחנה העבודה בשם יאנואגיז שבסיביר.

אבי שובץ לעבוד בבית חרושת לאריגה, היה עליו להפעיל במשך שתים עשרה שעות ביממה מכונות כבדות ומיושנות שהפעלתן דרושה כוח רב. וכל זה בתנאי אקלים מאוד קשים ומתוך הסתפקות בחצי פרוסת לחם תפל ליום. לא מעט אנשים במחנה שבו שהה אבי נפחו את נשמתם מרעב או מאקלים או פשוט מאפיסת כוחות, אבל אבי הצליח לחיות למרות כל זה בחסדי ה'.

אבי הצליח לעמוד בקשיים גופניים ובסבל הנפשי מניתוק המשפחה וסביבה. במחנה הכיר אבי יהודי ממוצע גרוזיני בשם אברהם. אותו יהודי לא היה שומר תורה ומצוות, הוא היה מומחה בעשיית כובעים, וזו היתה עבודתו במחנה, היה לו חדר מיוחד שבו היה יושב מבוקר עד ערב ותופר כובעים. ובתוך זמון קצר יצא לו שם מוצלח בכל הסביבה. הרבה קציני צבא נהנו מכובעיו ונהגו לעמוד בתור שיתפור להם כובע. הוא ידע לנצל טוב את מעמדו וקשר קשרים עם קצינים ובעלי המעמד הגבוה שבהם, והוא גם נחשב למנהיג של האסירים. הוא היה חזק ונטול פחד.

האסירים ששהו איתו במחנה פחדו להתקרב אליו, חוץ מאבי שבאופן לא מוסבר אותו יהודי התנהג אליו בכבוד והיה לו לידיד והיה בניהם קירבה ממש. הגיעו הימים הנוראים במחנה, ואבי ושני חבריו הצליחו למצוא להם פינה שקטה ורגעים פנויים מעבודה כדי להתפלל מתוך הזכרון. והנה הגיע וקרב חג סוכות ואבי ושני חבריו לא ידעו מאיפה הם יוכלו לבנות סוכה כי לא היה מקום נסתר מפני הקצינים והחיילים ששהו במחנה. אבי היה טרוד מאד מכך שלא יוכל לקיים את מצוות החג לישב בסוכה.

יום אחד, כמה ימים לפני תחילת החג, ידידו אברהם רואה את אבי מוטרד והוא פנה אליו ושאל לסיבת דאגתו. אבי סיפר לו שעוד ימים אחדים מתקרב חג סוכות והסביר לו מה משמעות מצוות סוכה ומה השתוקקותו לקיים בחג את מצוות ישיבה בסוכה. אברהם שמע את כל מה שאבי אמר ומיד הכריז "אין בעיה, אני לוקח את כל האחריות עלי". הוא קרא לכמה מחבריו ובתוך שעות מספר השיגו את כל הדרוש לבנית סוכה, באותו לילה בחסות החשכה הם הקימו לאבי סוכה מתחת לחלון של אברהם, סוכה קטנה אך כשרה למהדרין. ערב החג הגיע, אבי וחבריו התאספו בסוכה, אברהם כבר המתין להם שם, קורן מאושר על כך שהצליח לבנות את הסוכה. הוא שאל את אבי "מה עכשיו?" וסבי ענה לו "עכשיו צריך משקה. בשביל קידוש שעושים ביום טוב". אברהם הלך מהר והשיג בקבוק וודקה והציב את הבקבוק על השולחן. וגם אחד מהחברים השיג דג מלוח וכמה תפוחי אדמה וכך הם חגגו את החג. מצב הרוח שלהם הלך וטיפס מרגע לרגע, אבי עשה קידוש על כוס גדולה של "משקה" ואחר כך פתחו בסעודת החג, כשמדי פעם הם מתכבדים בלגימה של "משקה". אט-אט הם שכחו היכן הם נמצאים ופצחו בניגון חסידי עליז תוך כדי ריקוד.

ואז תוך כדי שהם רוקדים וחבוקים איש אל רעהו, התחילו לשיר את שירת "ושמחת בחגך…". הם לא הבחינו בקצין בכיר שלפתע פתאום נכנס לסוכה ושילח בהם מבטים מזרי אימה. עד שהקצין לא צעק עליהם "אהה!!! דגים שמנים תפסתי!" הם לא הפסיקו לשיר. באותו רגע כולם נהיו בשקט והביטו בקצין בעיניים מפוחדות, מצפים לבאות. אולם אבי כבר שתה כהוגן עד שלא תפס את משמעות המצב אליו נקלעו, הוא ניגש לקצין ואמר לו "הו חבר קצין, גש הנה. ותעשה קידוש, אתה בטח יודע שהיום חג סוכות". ותוך כדי שאבי מדבר עם הקצין הוא מוזג לו כוס מלאה של וודקה, ומגיש לו אותה. הקצין מביט עליו וסימני תדמה נמהלו על מבטיו הזועפים. אבי מתקרב אליו עם הכוס ותוך כדי מחבק בחום את גבו של הקצין. ואומר לו "נו, אל תהסס. עשה קידוש, יום טוב היום! חג סוכות!". ובאותו זמן חבריו של אבי רצו לקבור את עצמם מרוב פחד ותדהמה. אבל פתאום הם היו צריכים לשפשף את העיניים ולצבוט את עצמם כדי להאמין למראה עיניהם. הקצין הושיט את ידו ונטל את הכוס והתחיל לברך ולעשות קידוש, אחר כך פנה לסובבים אותו ואמר  "גם אני יהודי"  ובעניים לחות התחיל לספר להם את סיפור חייו. בילדותו הוא למד 'בחדר' ולאחר מכן בישיבה, וכרבים מחבריו סטה מהדרך והגיע לאן שהגיע. "זה מזכיר לי שגם לאבי היה סוכה כזאת, רק קצת יותר גדולה" שתיקה עמדה בסוכה הקטנה. הקצין התאושש קצת ואמר "כעת צאו מהסוכה ולכו לישון, אם אתפס כאן אתכם. אשלח גם אני לארץ גזרה".

אבי השתחרר כשנתיים לפני סיום עונשו וזכה להיפגש איתנו וברגע שהתאפשר לנו עלינו לפה לארץ.

המסר מהסיפור זה לא המילים שאמר אבי ואולי בעצם כן , המסר זה מכל המעשים שהחבר עשה בעבור אבי אפילו שהוא הסתכן לכך. בסופו של דבר המעשה הקטן שאותו חבר עשה שבנה את הסוכה ואת המעשה שעשה אבי שלא פחד מכלום בסופו של דבר החזירו את אותו חייל לחיי יהודות ואף להקים בית …..

אני מקווה שנהנתן והפנמתן את הפתגמים

אולי עוד ניפגש שבת שלום.
שרי מספרת: תודה לגיטה מכל הלב, למרות שרק חודש וקצת נפגשנו הרגשנו שזה המון וזה חדר לנו כל כך ללב.
אנחנו מאוד מקוות שהפנמתן את המסר או השתדלתן להפנים את המסר כל שבוע.
שבת שלום.
(אם תרצו עוד סיפורים ופתגמים תגיבו ונשתדל לכתוב עוד)
(הערה: כל הסיפורים שקראתן שגיטה סיפרה הם סיפורים אמיתיים שקרו, אחד קרה לסבא רבה שלי מצד אמא והשני לסבא רבה שלי מצד אבא)