מנהרת הזמן/4

הוא ניצל בנס ממש
שלום זאת מוסי, האחות של שרי, מזמן לא התראנו.

וואו אני קראתי השבוע את כל התגובות שרשמתן ז.א. מי שרשמה, וממש התפעלתי לא ידעתי שלמשפט שחברתי מירי הביאה אפשר למצוא הרבה פירושים (כלומר ניסוחים).
השבוע היה לנו שיעור חופשי ז.א. בשיעור האחרון של היום לא הייתה מורה (אה שכחנו לציין, אנחנו 4 לומדות באותה כיתה כן אין אצלנו 2 כיתות יש רק אחת) אז יצאנו מוקדם מהבית ספר והגענו לחלק נש"ק ממש מוקדם ישר מהבית ספר.

מיד אחרי שחילקנו הלכנו לגיטה, והיום פשוט הרווחנו. למרות שהבאנו כמות כפולה של נש"ק היא נגמרה ממש מהר, וגם היתה לנו בערך שעה, אפילו קצת יותר, להיות אצל גיטה והיא סיימה לנו את הסיפור על השווער שלה ואז התחילה עם אבא שלה, טוב עכשיו נעביר את הרמקול לגיטה.

גיטה מספרת:

שלום, מה נשמע? איזה כיף לראות אתכן, מה קרה כל כך מוקדם? אה יופי איזה כיף. מה? איזו זכות יש לכן שהבאתן כפול וסיימתן ממש מהר, טוב אז היום נביא פתגם שממש לא מוכר, זה פתגם מה"חזון איש", וכשאני אספר על אבא שלי אולי אשאל אתכן שם איזהושאלה וניראה אם אתן זוכרות…

מצוין אז התחלנו.
"ענין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאיתו יתברך". ההסבר הוא שעניין הביטחון זה שאנחנו מאמינים שאין סתם מקרה שקורה בעולם וכל מה שקורה נעשה פה למטה מתחת לשמש ולשמים, הכל נעשה על פי ציווי של ה'.
אני מקווה שהבנתן ואם לא אתן תבינו בסוף.
אוקי כמו שסיימתי לספר לכן השווער שלי הניח את התפילין מידי יום (חוץ משבת), בשבת איכשהו מצא תחבולות ולא יצא לעבודה. יום אחד בעודו מניח תפילין עבר באותו מקום קצין של המשטרה הוא תפס את השווער שלי מאחור והתחיל לצעוק עליו,
"מה אתה חושב לך יהודון חצוף שכאן זה בית כנסת?
תתבייש לך! איך אתה מעז!….אתה תקבל על זה עונש אתה תיכנס לבור" והוא צועק וצועק.
ואחרי כמה דקות לקחו את השווער שלי לבור.
בבור היו אנשים שלא ממש כדאי להתעסק איתם אבל את השווער שלי כל האסירים אהבו אפילו בתוך הבור התייחסו אליו בכבוד.
אבל מה אתן חושבות אף על פי שהשווער שלי היה בעונש הוא יצא כמו כל האסירים לעבוד.
ככה זה היה שבועות מספר. אה שכחתי לציין שבאותו רגע שהשווער שלי נכנס לבור התפילין שלו נעלמו "באורח ניסי" ולא הוחזרו.
הוא ניסה כמה פעמים לבקש אותם חזרה אבל הוא קיבל על הראש.
יום אחד הוא ביקש איזה בקשה ולא נתנו לו אותה והמפקד שלו כל כך התעצבן עד שיום למחרת הוא נתן לו עונש ולא הוציא אותו לעבודה (העונש הכי גדול של אסיר לשבת בבור ולא לצאת לעבוד. ולמה, כי עדיף כמה שעות של עבודה מאשר לשבת עם חבורה של פושעים ורוצחים) .
בערב התברר שהשווער שלי ניצל ממש בנס באותו היום.
באותו היום כל הקבוצה שלו יצאה לעבודה (אם אני לא טועה זה ביער אבל לא בטוחה במה הם עסקו שם) וקרה שם ממש אסון וכל אנשי הקבוצה נהרגו (אני לא זוכרת אם זה היה בדרך מהעבודה או תוך כדי עבודה.
אה בעצם נראה לי שהם עבדו באיזה מפעל וחלק חשוב מאוד התפוצץ וכל המפעל נשרף).
וכך השווער שלי ניצל פשוט בנס.
זה לא היה ברור בכלל שבאותו היום המפקד שלו התעצבן עליו משטות וייתן לו עונש להישאר בבור.
(הערה לפני סיום הסיפור .
הסיפור אמיתי על סבא רבה שלי אני לא זוכרת פרטים מדויקים אבל זה היה כך הסיפור .
אולי בפעם הראשונה שהקצין תפס אותו והשליך אותו לבור קרה לו הנס הזה.

ובעצם … יכול שזה כן זה היה כך וסבא שלי ניצל בזכות מצוות תפילין). עכשיו אני מקווה שאתן מבינות שכל דבר קטן זה הכל מלמעלה ובעצם אפשר לשנות טיפה את הפתגם להשגחה הפרטית שבעצם זה אותו עיקרון אבל קצת שונה.

ברגע שהשווער שלי החליט משהו אז הוא קיים את זה עד הסוף בלי פשרות והנה אנחנו רואות שהשווער שלי הניח כל יום תפילין והוא ידע שאולי יתפסו אותו וגם הוא סיפר לנו שבאותו מקום כל הזמן היו עוברים חיילים ואם הם קצת היו מבטים מסביב הם היו מוצאים את התפילין שלו וזה היה פשוט נס עד לאותו יום שלא ראו את התפילין ודווקא באותו היום הקצין ראה אותו מניח וכעס עליו נורא והכניס אותו לבור למרות שהקצין חשב שהוא מעניש את היהודי הוא בעצם הציל אותו ממוות ולכן ברגע שאדם בוטח רק בה' אז ניכנס אצלו מאוד חזק גם האמונה וזה מה שקרה הוא בטח בה' והודאה לו על כל הניסים שעשה לו עד שנכנס לו האמונה שכל דבר זה רק הכרזה מאת ה' וגם באותו יום הוא האמין שזה רק מה' שתפסו אותו היום ולא אתמול וזה היה ההשגחה עליונה….

טוב אני אגיד לכן שעל אבא שלי אולי שמעתן על את הסיפור או שקראתן אותו, זה בעצם סיפור לא כזה שכיח אבל בעצם הוא בכלל לא כזה נפוץ, יש בעצם סיפור אחד כזה אולי שקרה בחנוכה וזהו, אבל בגלל שכל כך הרבה מספרים סיפורים כאלה שפתאום חייל מגלה שהוא….

טוב שבת שלום כבר מאוחר.
מוסי מספרת: כשגיטה סיפרה את הסיפור עברה בי צמרמורת הסיפור הזה נישמע לי ממש מוכר זכרתי ששמעתי אותו פעם אחת ואז נזכרתי שסבתא שלי סיפרה לי אותו קפצתי וצעקתי בבהלה. כולן שאלו אותי אם הכל בסדר, לא עניתי להן, הן ממש נלחצו אבל אני רק ביקשתי מאחת מהן את הפלאפון שלה וחייגתי לסבתא….

שבת שלום ומבורך