מכתב מאבא- חוזרים לשיגרה

לך ביתי האהובה
זהו
וזה נגמר היום הנורא הזה, היום שבו נחרב הבית שלי, היום שבו ראיתי את כל מה שבינתי מתכלה
נעלם, עולה בלהבות… היום שבו כל מה שהיה נעלם, שנהיתי כל כך רחוק מכל הילדים שלי, שהם נכנסו לגלות ארוכה
מלאה בקושי ביגון, בנסיונות, בכאבים, בגלות שאין יודע מתי היא תיגמר
יום שהתאכזבתי נורא, שכל מה שהיה נגמר
זה היום הכי קשה לי בשנה יום שבו הלב שלי נקרע מגעגועים.. אליכם ילדים שלי
אליך!
לקשר הקרוב הזה, האוהב הזה, המאמין הזה והקל הזה, זה קשר שהיה כל כך ברור ונעים
שלא היה כרוך בעבודה קשה למצוא את האור מתחת לבלטות.

והנה עברה עוד שנה מהגלות, עוד שנה שכולנו יושבים שיבעה על הרצפות
בוכים, ומתענים.. וזה כ"כ קשה לי, באמת.
זהו, ועכשיו אני מנגב את הדמעות שלי, שוטף את הפנים האדומות והמקומטות מבכי רצוף
קם מהרצפה הקשה, מישר את הגב, אין בררה… חיבים להמשיך…
זה קשה לי שוב לחזור לחיים, לשיגרה, לדעת שעוד שנה עברה והוא עדין לא בא.
אבל בואי נקום יחד, ונקווה שעוד מעט ממש עכשיו
הוא כבר יבוא, ונהיה ראוים לו באמת, רק עוד קצת בואי נרים את הראש.

אני האבא שלך, ותאמיני שזה גם לי לא כיף
כשבאמת נהיה ראויים הוא יגיע…
אז תיהיי חזקה
ותזכרי את הכאב שלי, שלנו גם למשך השנה…
נזכור את הכאב הזה, את הגב הכפוף ואת הפנים האדומות
ונדע שלמרות שהתרגלנו… זו עדין גלות קשה וכואבת
ואני עדין זוכר את הימים האלו היפים שהכל היה טוב והיה לנו נעים וברור
אח, הלואי וזה יחזור
בואי נהיה חזקים, ולא נפסיק להאמין ולקוות למרות הקושי

שלך
אוהב
אבא.