מכח חסדך

יש לך כנפי רוח
"בן אדם
עלה למעלה עלה
כי כח עז בך
יש לך כנפי כוח -"
ביום בו באת לעולם
כה מושלם הוא היה, נעלם
נשמת נשימות ראשונות
ורצית, חשבת, שהבטיחו לך
שכאן ישנו רק אושר, צרוף בטוב.
אחר כך גדלת, והתחלת פסיעות ראשונות
את נפלת, מעדת על האדמה הקרה
ולא תמיד אמא הייתה שם,
לנקות את הדמעה
לאט לאט
למדת לרוץ
טיפסת בקלילות,
על צוקים
נפלת מגובה רב
ושוב, לא היתה שם שום רשת
ואף אדם שראה.
אבל את המשכת לגדול,
עם החיים.
שוב ושוב, חטפת מכות.
לפעמים זו היתה הבושה
שגרמה לך להוסיף מסכה
ולפעמים היה זה הפחד,
ששיתק את דמעותיך
החזיר אותן בדממה למקומן.
לפעמים נשברת חזק כל כך
עד שכבר לא נשאר לך אוויר
חבלים התהדקו סביב ראותיך
ורק רציתלפרוש מהמרוץ הזה, חסר התוחלת.
ואיפה את, ואיפה ההבטחה.
ומה את עדיין עושה כאן, בכלל.
ואת מי את שוב, משלה.
ושוב, חשבת שקמת
הפרחת שוב כנפיים.
הדחקת פנימה רגשות
שלא יעיזו לנסות
להפריע למסע חייך.
המשכת לדאות למעלה,
בלי להבחין, לאסוף שברי ליבך
מרחת חיוך, הדבקת כנפיים
מפלסטיק דמוי ברזל.
ויום אחד, הופיע צוק
גדול הוא, גבוה ומוצק
לא ידעת איך אותו לעבור
בכנפייך.
כשניסית איתם לשבור –
הן התפרקו לחתיכות,
כל שברי חייך.
ושוב, לא היה שם מי
שיבחין ויציע עזרה
רק הכרית בלילה
ספגה בשקט, צעקה.
את נשארת ללא כנפיים,
חתוכות.
המקור מזמן אבד לו,
שכח איך להפיק
צלילי עזרה.
השיער כולו נמרט,
באבל סערה.
והצוק עדיין עומד, גבוהה ומוצק.
ואת, חסרת אונים,
לא יכולת יותר לשגות
הרמת סוף סוף עינייך
וביקשת. התפרקת לחתיכות.
והוא, ה' הטוב
כמו חיכה לרגע זה
מרגע בואך לעולמו.
הוא חייך, וליטף והחזיק
גם כשבחרת לעצום עיניים
הוא נשא אותך,
ונסך את הכוח.
ופתאום, לאט לאט
צמחו להן שערות חדשות
בריאות, מוארות ויפות
הכנפיים, נבנו
שלב אחר שלב
מברזל, מוצקות,
ביד אומן.
המקור שוב חזר לדבר.
ובין לבין למדת איך לשמוע, אהבה.
וכל עצמותיך
אמרו לו שירה
ביום בו אספת את כנפי הברזל
וקמת.
מהאפר, עוף חול
ששוב ממשיך, ליעד הבא
שלם מאי פעם.
דואה לצוק הבא,
לשבר,
שיזכיר לו שוב
את השמיים.
אבל הפעם הוא כבר יידע,
יזכור,
להרים את העיניים
רגע
לפני
החול.
"- כנפי נשרים אבירים.
אל תיכחש בם, פן יכחשו לך
דרוש אותם, וימצאו לך מיד" (אורות קודש, הרב קוק).