מישהו מאמין בך שאת יכולה.

אז למה את לא???
היא לבד. בליל שבת במיטת הפנימייה, שוכבת ובוכה.
לא בכי של דמעות כי כבר נגמר. נגמר לה לילדה. מה שנשאר זה כבר בכי שאי אפשר לבטא בשום צורה.
כולן עושות שחנ"שים ומדברות וצוחקות בקבוצות. בין אם זה בחדרי הפנימייה ובין אם זה על אחד הספסלים בחוץ. רק היא פה בחדר.
היא לא מעיזה לצאת. אין לה כח לקבל עוד ייבושים מבנות אין לה כח לנסות להיות חמודה ולקבל כאפות בחזרה. דיי נמאס!!
תהיות מזעזעות עולות במוחה.
היא תוהה מדוע היא עוד נמצאת פה בעולם הזה. הרי היא נכשלת מחדש ונופלת את אותה טעות פעמים כה רבות. והרי בכלל -היא חלשה כל כך . נראה שלא מתאימה לייעוד מסוים בשום צורה.
היא תוהה גם אם היא לא תהיה קיימת פה, בעולם הזה, האם הדבר יכאיב למישהו. הרי למי אכפת מעוד ילדה כמוה.
היא תוהה למה היא חייה והאם יש עוד סיבה בכלל אחרי כל כך הרבה כשלונות.
ופתאום כן משהו מתרטב לה שם על הלחי. ועוד אחד ועוד אחד.
והיא אפילו לא מנסה למחות אותן. את אותן דמעות מעצבנות. היא נותנת להן לרדת בשקט ובשלווה כשהכאב מייסר.
השבוע היה אצלם בפנמייה שבוע בנושא אמון. היו על כך פעילויות ושיחות רבות. אמון ביני לבין צוות האולפנה, ביני לבין ההורים ביני לבין החברות ואמון בעצמי. אפילו השבת הגיעו והתארחו בפנימייה 3 בנות בוגרות האולפנה ממחזורים שונים ודברו על הנושא הזה ועל איך הם קיבלו אותו באולפנה. ענו על שאלות בתשובות מעניינות ומסקרנות והיא רק הקשיבה מצידה האחד כיסה ריק ומצידה השני חירות.
השיחה הייתה באמת מעניינת אך היא הרגישה רחוקה כל כך. רחוקה כל כך מהנושא הזה. אמון?? היא??? היא כבר שכחה מה זה הדבר הזה. בקושי יש לה אמון בבני אדם ובטח שלא בעצמה. לה נגמרו הכוחות להמשיך לקוות ולהאמין כל הזמן.
עכשיו היא נעה בחוסר נוחות על המיטה ותוהה מתי ללילה יהיה כבר סוף.

*****

היא הגיעה לחדר אוכל שהיה מלא יחסית. השעה היתה 10 וחצי בבוקר. היא התיישבה באחת הכיסאות. לצידה עטרת. הרב אמור לקדש עכשיו. מחשבה עוברת במוחה. אבל לא. מחכים לעוד בנות שיגיעו ובכלל, אין לה טעם לשבת עכשיו בכיסא לחכות לשאר הבנות ולבהות בתקרה.
"טוב חכי שניה" היא אומרת לעטרת ומתרוממת מעל הכיסא. עכשיו היא יוצאת מדלת חדר האוכל ופוסעת בשבילי האולפנה, נושמת נשימות עמוקות. היא צועדת לעבר הכיתה משום מה. פותחת את הדלת וסוקרת את כולה.
אז בסופו של דבר קמת בבוקר. נוחתת עליה מחשבה פתאום. ובסופו של דבר אלוקים החליט להעיר אותך בבוקר כי — כי מה? כי הוא כן חשב שתוכלי למלא את היעוד שלך. מה זה חשב?? ידע. ידע שתוכלי למלא אותו.
אלוקים העיר אותך בבוקר. הוא החליט שכן. היא מתנערת פתאום בנסיון להבין משהו עמוק יותר. אלוקים בעצם האמין בך שתוכלי לשנות שתוכלי לשפר שתוכלי להיות טובה יותר.

"אלוקים" היא ממלמלת פתאום . "אתה הערת אותי בבוקר כי האמנת בי שאני מסוגלת. מסוגלת לבחור בלראות את הטוב. האמנת שאני מסוגלת לצאת מהסיפור הזה גדולה" היא אומרת את המשפטים בהתחלה בתור תובנה סתמית אך בהמשך פתאום היא מגלה את ההכרה והזדהות בכך. "אתה האמנת שאני אקום הבוקר ואחליט לחייך. אתה האמנת שאני יכולה. יכולה להמשיך במסע שלי. אתה האמנת שאני מסוגלת לעבור את הקשיים שאולי נראים לי עכשיו אין סופיים אך יום יבוא ואסתכל עליהם כעבר מחשל." היא עוצרת ונושמת קצת. "דיברו איתנו הרבה שבוע על אמון. בין היתר גם על ההדדיות שאמורה לבוא באמון. זה צריך לבוא משתי הצדדים. אז…" היא שותקת פתאום. "אם אתה ככה הערת אותי היום והאמנת בי, אני בוחרת להאמין." עכשיו היא מוצאת את המילים. "להאמין בך שאתה תווה לי דרך מופלאה ושבסוף כל זה יהיה מאחורי. להאמין בך שאתה שומע אותי ואת הכאב שלי. להאמין בך שלא הבאת אותי למקום הזה סתם. להאמין בך שתעשה לסיפור שלי סוף טוב. להאמין בך שלא סתם בחרת להעיר אותי בבוקר להאמין ש–" היא קוטעת את עצמה מהרהרת פתאום "שיש מה להאמין בי– שיש מה להעיר אותי בבוקר שיש לי למה לקום בבוקר שיש לי למה לפעול ולעשות בעולם הזה. שיש לחיי משמעות. להאמין שאתה מאמין בי כי יש מה להאמין בי".

התובנה מכה בה פתאום והיא כבר יוצאת מהכיתה וחיוך על פניה. חיוך נדיר. "אז תן בי את היכולת להמשיך. תן לי סיבות לשמוח" היא מבקשת, כמעט מתחננת.
כשהיא חוזרת לחדר האוכל היא מגלה שהקידוש נעשה והיא צריכה לעשות אותו לעצמה. היא הולכת לחדרה להביא סידור.
בדרך היא רואה בת ממהרת לחדר אוכל. "עשו כבר קידוש" היא אומרת לה. "רק בשביל ליידע אותך." היא מוסיפה.
"אה אויי באמת???"
"כן.. אני גם פיספסתי ועכשיו אני מביאה סידור לעשות לעצמי קידוש"
"אז תוכלי לעשות גם לי"
היא מהנהנת והן נפרדות לדרכן.
בדרך היא עוברת על עוד כמה בנות שבדרכן לחדר האוכל . היא מסכמת גם איתן שתוציא אותן ידיי חובה מהקידוש שלה -עצמה.

***

היא חוזרת לחדר האוכל עם סידור ביידה ואור בעייניה. "בעז"ה נעשה ונצליח." היא לוחשת.
"הו!! הנה את!!" אומרת לה הבת הראשונה שראתה בחוץ. נראה שחיכתה לה.
"כן הנה אני" היא צוחקת. מביאה כוס ממלאה במיץ ענבים ופותחת את הסידור. מתקרבות עוד שתי בנות שכבר דיברה איתן.
"ויכולו השמיים והארץ…." היא מתחילה. פתאום מצטרפות עוד ועוד בנות.
"בואו!! יש קידוש!! כל מי שלא הספיקה לבוא!!" והן באות. עוד ועוד בנות מתיישבות לידן.
"סברי מרנן" היא אומרת
"לחיים" הן חוזרות אחרייה.
"ברוך אתה…. בורא פרי הגפן"
"אמ-ן"
היא שותה.
"לחיים לחיים" היא אומרת בקריצה אחרי שהיא מסיימת וכבר מתרוממת מהכיסא בו ישבה עכשיו אל שולחן כיתתה.
באמת לחיים. היא חושבת פתאום. בעודה מתיישבת בכסיא השמור לה ממקודם.
לחיים של משמעות. של אהבה של אומץ של אמון של אמונה—-
היא מוציאה עוד חיוך עכשיו. משוחרר.
מאמין.