מי שאני/3

על ביטחון ונסיון

שיעור תורה. היא מתאמצת להקשיב, להתרכז. מחשבותיה נודדות הרחק והיא מנסה בכוח לעצור אותן. ללא הועיל.

הנה היא וחייקי יוצאות לקניות.. נהנות, מפטפטות, לא שמות לב לזמן שחולף. היא חוזרת הביתה עמוסת שקיות וחוויות ותחושה טובה שמילאה את הלב. זיכרון לא נעים עולה בראשה כשנזכרת באמה שמציצה בשקיות ושואלת 'אז מה שושי קנתה לך היום?'

'אמא, זה מהכסף שלי!' היא מוחה בתוקף, למרות שיודעת שלא לזה הייתה הכוונה. מה לעשות? אין לה טעם טוב. היא לא יודעת לבחור לבד. חייקי אלופה, יודעת למצוא בדיוק את מה שמתאים ומחמיא לה. כן. היא נאנחת לעצמה. מאז שחייקי עזבה, היא לא יצאה לקניות. באמת הגיע הזמן להתחדש… אבל איך תעשה את זה בלעדיה?!
צלצול?וואו. בכלל לא שמה לב איך שהשיעור עבר. טוב, עכשיו היא צריכה לקיים את ההחלטה שלהולנסות לבקש ממישהי ללמוד אתה למבחן בהלכה שיתקיים בעוד שלושה ימים. לוקחת נשימהעמוקה וניגשת לשרי. "שרי, אמ… אפשר ללמוד איתך למבחן בהלכה?" שרי מביטה עליה מופתעת. מבולבלת. "אה.. בטח. בשמחה. למה לא. רק אהמ… נראה לי שריקי תצטרף אלינו, כן ריקי?" ריקי נענית בשמחה ודיני מרוצה מעצמה. כן, היא מבינה ששרי לא רוצה ללמוד רק איתה. היא בטח חוששת שזה יהיה משעמם… אז היא הזמינה את ריקי להצטרף גם. מה זה משנה? העיקר ששרי הסכימה. ושהיא, דיני, תתחיל להשתלב. לאט לאט. עם הרבה סבלנות. בעז"ה היא תראה שינוי.
היא דופקת בדלת קלות. חוששת. איך יהיה הלימוד למבחן עם שרי וריקי? האם תצליח לזרום? להשתחרר מהדיכאון שאופף אותה? הדלת נפתחת על ידי שרי. "בואי דיני, תיכנסי" היא אומרת לה בחיוך מאולץ ודיני מודה לה בליבה על שלא העיפה אותה מכל מדרגות הבית. היא צועדת בעקבות המארחת אל חדרה. סוקרת את הקירות המעוטרים בציורים מעשי ידי חברתה. רוצה לומר משהו, להפשיר את האווירה. פותחת את הפה, וממהרת לסוגרו. מה חייקי הייתה עושה במקרה כזה? מנסה להיזכר. בעצם, אף פעם לא ראתה אותה במצבים כאלה. תמיד היו ביחד, היא אצל חייקי וחייקי אצלה. ושם כל אחת הרגישה הכי בנוח שאפשר. ובכל זאת…

"וואו, לא ידעתי שאת מציירת כל כך יפה!" הצליחה לומר לבסוף. שרי מחייכת חיוך כזה שלדיני קשה לפרשו. מזלזל? מלגלג?
"נתחיל ללמוד או שנחכה לריקי?" היא שואלת אותה ודיני נבהלת. למה היא אמורה להחליט? מה תגיד עכשיו? ו… מה חייקי הייתה אומרת..?
"אני חושבת שנחכה עוד כמה דקות, ואז נתחיל."
"טוב." שרי יוצאת מהחדר ודיני מרגישה שהיא רוצה לברוח. מחזיקה את הדמעות בכוח שלא יזלגו. מרגישה כל כך עלובה עם חוסר בטחונה העצמי. כל כך… בזויה.
"למה את עצובה?" שומעת פתאום דיני קול צייצני. היא מפנה את ראשה אל פתח החדר ורואה ילדה קטנה, ראשה מלא תלתלים בלונדיניים מביטה בה בעיניים גדולות. היא מותחת את שרירי פניה למשהו שדומה לחיוך.
"איך קוראים לך?" הילדה ניגשת קרוב אליה "קוראים לי חיהל'ה. ואיך קוראים לך?"
דיני מתפלאת מהביטחון העצמי שהקטנה משדרת. הלוואי והיה לה קצת מזה..
"קוראים לי דיני. ואת ממש חמודה! בת כמה את?"
"אני בת שמונה. את יודעת שהמורה שלי לא מרשה להיות עצובה. אפילו שאני לא יודעת לקרוא וכל הכיתה שלי כן. אבל זה לא אומר שאני לא חכמה. נכון? אמא שלי אומרת שיש לי חכמת חיים ושאני מדברת כמו אישה בת שלושים." היא צחקה "מה, ילדה בת שמונה יכולה להיות בת שלושים?"

"חיהל'ה!!!" צעקתה של שרי קוטעת את צחוקה של הקטנה. "מה את עושה כאן?! צאי מיד מהחדר שלי!" שרי כועסת ודיני נבוכה. מנסה למצוא מילים מתאימות. בינתיים חיהל'ה יוצאת ריצה מהחדר.
"היא ממש מתוקה.." מנסה דיני להגיד. שרי מתעלמת.
"כזה ביטחון עצמי, שתהיה בריאה.." מנסה שוב דיני את מזלה. (האם הושפעה מבטחונה של הקטנה?) שרי מתרגשת.
"הלוואי ולא היה לה כזה ביטחון לספר על הבעיות שלה… למה כל החברות שלי צריכות לדעת שיש לי אחות בת שמונה שמתקשה בקריאה?!"
אז היא מתביישת באחותה… נופלת לדיני ההכרה. זה לא טוב.
"את יודעת.." היא מתחילה לומר, ובאותו רגע מופיעה ריקי בחדר. "חיהל'ה המתוקה פתחה לי את הדלת. מה עם הקריאה שלה באמת?" דיני חושקת שפתיים. חוששת מתגובתה של שרי.
"זה לא עניינך" מסננת האחרונה באיפוק "בואו נתחיל ללמוד".

לפרק הקודם של הסיפור