מה אם? מרגל להשכרה

אוקי פאנפיקים זה ההובי שלי, אבל זה יצא קיטצ'י ברמות אבל פשוט רציתי לכתוב אותו😂
אז… בבקשה:

אליצפן ישב על הספה מכורבל בשמיכה הנעימה, ערימות טישו מצדדיו. שילה בבית הספר, אבא בעבודה, אלישמע בבית בשבת חופשה מהישיבה, אימא במטבח.
והוא יושב על הספה, ועל העיקרון חולה דווקא ביום ההולדת ה- 18 שלו.
הוא בהה בחלון הזכוכית הענק, מוחו עסוק.

"אליצפן סיימתי כאן, אתה רוצה לאכול?", קראה אפרת מפתח המטבח, מבחינה בבנה ובמבטו הלא מרוכז.
היא התיישבה למולו, "מה יש?".
הוא השתהה לרגע ואז הסיט את מבטו מהחלון לכיוונה, "מה יש באמת?", חיוכו מהורהר.
"התינוק שלי חולה ביום ההולדת השמונה עשרה שלו ויושב מהבוקר ובוהה בחלון, זה מה שיש", חייכה אפרת.
אליצפן חייך שוב, "שילה התינוק שלך לא?".
"יש לי שניים", זיק מהיר עבר בעיניה ואליצפן השפיל את עיניו, הוא בקושי זוכר את אבא הראשון, הוא כן זוכר שהוא אהב אותו, מאוד. אולי זה לא שייך לשתף אותה עכשיו.
"נו?", אפרת נשמה עמוק והזדקפה, "מה מטריד אותך בעיצומו של החוקילדת שלך?".
אליצפן הציץ בעיניה כאילו בוחן עד כמה היא רצינית.
"אוהו, אני רצינית מאוד", ענתה למחשבותיו, דבר שהוא כבר התרגל אליו איזה עשור קודם לכן, "אני מחכה".
הוא השפיל חזרה את עיניו, ממולל בידו את קצה השמיכה, "את מכירה את זה שכאשר את חולה יש חלומות מוזרים?", שאל בשקט.
אפרת הנהנה בראשה.
"זה פחות היה חלום, יותר… זיכרון".
"זיכרון של מה?".
"נזכרתי בכל הפרטים של החטיפה", הוא עוד לא הרים את ראשו, "כאילו זה קרה אתמול, למרות שהייתי ילד בן חמש".
אפרת הרימה את ראשה אליו בחדות, מופתעת, "מה זאת אומרת?".
"אני פשוט זוכר הכל, ו…", הוא בלע את רוקו.
"אתה רוצה לספר לי?", שאלה, עדיין בהלם.
"אני לא בטוח שאבא יאהב את זה", הוא הרים אליה עיניים חוששות.
"אנחנו כבר הרבה זמן אחרי זה, ואני כבר לא אחטוף שום התקף לב", היא ענתה בנחישות.
"את יודעת, כשפגשתי את אבא בפעם הראשונה במהלך החטיפה ראיתי פתאום את המכות על פניו וידיו, שאלתי אותו מה קרה והוא ענה לי שהוא נפל", אליצפן צחק, "כל כך בקלות אפשר לעבוד על ילד בן חמש אה?".
"שזה טוב", ענתה אפרת, משתוקקת לפרטים שבאים לידיעתה שלוש עשרה שנים לאחר מעשה, "אחרת לא הייתה אפשרות להסתיר מהם דברים שהם לא אמורים לדעת".
"נו? אני רוצה לשמוע!", זרזה אותו אפרת, אייל מעולם לא סיפר לה את כל זה ולשמוע את זה לבסוף מהילד שלה היה לא צפוי.
"אני באמת לא חושב ש…", אליצפן התפתל.
"אני בסדר, באמת".
"אימא…".
"אתה יכול רק לספר לי איך אבא נפצע כל כך קשה ביד? מה קרה שם? איך הוא הגיע למצב הזה?".
"הוא סירב להסגיר את המיקום שלי", אליצפן הציץ עיניה של אמו, " אחר כך הם הציתו את הבניין כדי להכריח אותו להוציא אותי מהמקום שהחביא אותי והיה צריך עם יד פצועה לרדת איתי מהגג. אחר כך הפרידו אותנו והוא אמר לי שהוא בבית חולים ומטפלים לו ביד אבל יש לי הרגשה שזה לא מה שקרה באמת".
"אני לא מאמינה", אפרת שפשפה את פניה בידה.

טרטור אופנוע נשמע מבחוץ ואפרת נעמדה מהר.
"אל תדבר על זה עם אבא בינתיים אוקי?", אמרה לאליצפן בבהילות, "אתה יודע כמה קשה לו להיזכר בתקופה הזאת".
"גם לך קשה להיזכר בתקופה הזאת", אליצפן הצביע על עיניה הבורקות של אימו.
"בכל זאת", היא חייכה.

"יום הולדת שמח!", אייל נכנס עם שלל שקיות תלויות על ידו השמאלית והוא מחזיק צרור בלונים כשבימנית אחוזה עוגת ענק עם המספר 18 מקושט עליה.
"אני באמ באמת מקווה שיהיה פה מי שיאכל את כל זה", נאנח אליצפן, "כי אני כרגע לא במצב של להכניס לפה שום דבר".
"אל תדאג, אלישמע ידאג לזה, גם חוגלת ואפרים מגיעים, ושילה ישמח לעזור, הכל תחת שליטה", צחק אייל, "אבל זה בהחלט כישרון להיות חולה ביום ההולדת שלך".

—————————————————————

"אייל", אפרת התיישבה על הספה, אליצפן הלך לישון באמצע המסיבה שלו עצמו ככה שהיא נגמרה מוקדם מן הצפוי.
"מממ…?", הוא הי עסוק בלסגור את הארון עם שתי כוסות קפה רותחות, אחת בכל יד.
"זה נכון שהפציעה מאוקראינה הייתה בעקבות זה שלא רצית למסור את מיקומו של אליצפן?".
אייל הרים את ראשו מופתע, "מה??".
"אליצפן סיפר לי היום, הוא נזכר בזה משום מה".
"וזו השאלה שהרגשת שהיית צריכה לשאול? מה עם… איך התייחסו אליך או האם אבא התייחס אליך יפה?", אייל ניסה להתבדח, מניח את שתי הכוסות על השולחן.
"היה חשוב לי לשאול את זה כי זה היה נראה כאילו ממש הזנחת את זה בכוונה, וכעסתי ממש באותו זמן כי… כי כמעט איבדתי בעל שני".
"באיזשהו אופן באמת הזנחתי את זה בכוונה… אבל כן, מה שהוא אמר לך נכון".
אפרת שתקה.
"טוב זה היה ממש מזמן ואני מרגיש שבדיוק התחלתי להתגבר על זה אז… מספיק", הוא חייך.
"תודה", היא אמרה.
"מה, על מה?", הוא התפלא.
"על זה שאתה באמת מתייחס אליהם כמו הילדים שלך".
"אה… זה סיבה פשוטה… הם באמת הילדים שלי".