תפריט
שימו פס על הסביבה
לפני 660 ימים החיים שלי השתנו. זה היה כשהייתי אצל הרבי. ולצערי, הם לא השתנו לטובה. ההפך, הם נהרסו. נהרסו לגמרי. שם, במקום הכי טוב שיש, עברתי טראומה. וזה השפיע עלי מאוד. הרס כל דבר טוב שהיה לי. את המצב הרוחני, את הלימודים, המבחנים, את שמחת החיים שלי, את הרוגע. את ההנאה מהחיים. פשוט הרס הכל. הייתי תחת לחץ וחרדה. חייתי כל הזמן את הטראומה מחדש.
לפני יותר משנה, אחרי שסבלתי כל כך הרבה בלי שאף אחד ידע, החלטתי לעשות משהו עם עצמי.
אז סיפרתי לחברה ולאחותי הגדולה. והחלטתי ללכת ולטפל בעצמי.
כן, ללכת למישהי מקצועית שתעזור לי לעזור לעצמי. עד כמה שזה קשה. עד כמה שזה לא פופולרי. עד כמה שזה בושה כאן, בתיכון החב"די.
והלכתי. והסתרתי מכולן. שאף חברה לא תדע. לא תנחש. לא תחשוד. ח"ו.
והיום, אחרי שסיימתי, והטראומה מאחוריי ב"ה, אני רוצה לשאול, למה??? למה זה בושה? למה הייתי צריכה להוציא המון כוחות נפש על הסתרה? למה אם ה' נתן לנו את הכלי המדהים הזה אנחנו לא מנצלות אותו?
למה אם יש בעיה רפואית זה ברור שהולכים לרופא וכשיש בעיה נפשית אז מסתירים?
למה אם הייתי מספרת את זה היו מסתכלים עלי כעל לא נורמלית?
בסה"כ ה' הביא לי ניסיון ולא יכולתי להתמודד איתו לבד, אז ביקשתי עזרה. ואני בטוחה שזה היה הדבר הכי נכון לעשות.
ואני פונה אליכן, אם יש לכן קושי שאתן מרגישות חלשות מולו, אל תמשיכו לנסות להתמודד לבד. יש הרבה אנשים שיכולים וישמחו לעזור. תשימו פס על הסביבה ותפנו לעזרה. כי זה לא בושה.
ואחרי שתעשו את הצעד החכם הזה, אל תעשו את הטעות שאני עשיתי. אל תסתירו. תשתפו. זה רק יקל עליכן ויעזור לכן להתקדם ולנצח את הקושי.
שיהיה לכולנו בהצלחה!! כל אחת בהתמודדות שלה.. ואל תשכחו שכאשר ה' מביא לנו ניסיון הוא מביא גם כוחות לעמוד בו. המשפט הזה כל כך נכון, מניסיון;)
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
5 תגובות
כן אבל יש פעמים שאין למי לפנות…. וזו הבעיה. כשאין אחות, וכשאין מי שיקשיב, אז המצב באמת לא פשוט. ואז לא כולם מצליחות להתגבר ולהמשיך הלאה.
חני יקרה!
פשוט ואווואוו!!!
מזדהה. מזדהה. מזדהה. ושוב, מזדהה.
זה כל כך נכון לקום ולטפל בעצמך…
מ צ ד י ע ה ל ך ! ! !
דווקא אני לא הכי הסתרתי. זה היה עוד פרט עלי. מטופלת:)
ולהפך, היום אני כבר יותר מדברת על זה ודווקא בנות כן מחזיקות ממני (ומקנאות בי) שבאמת עשיתי משהו עם עצמי. ולא התבשלתי עם הקושי.
לדעתי,
מי שצריך להתבייש זו לא הבת שהולכת לטיפול, אלא הבת שהיא צריכה (חייבת!!!)
עזרה מקצועית ולא עושה את זה.. ורק מזניחה את עצמה.
(דמיינו בת שלא מצחצחת שיניים, לא מתקלחת, לא שמה דורדוראנט… פיכס! למי יהיה נעים לידה? כנ"ל בת שפשוט לא מטפלת בעצמה, ליד אותו בת לא יהיה נעים)
ועד משהו,
נגיד שחברה מהכיתה שברה את הרגל והחליטה שלא ללכת לרופא בגלל שפחדה מהכאב\מהבושה וכו'. יהיה לה קשה להמשיך ככה בחיים שלה עם רגל שבורה.. זה יכאיב לה כל פעם מחדש ורק יסרבל אותה יותר ויותר.. ולא רק זה, אלא שכל הכיתה\השכונה\המשפחה לא יבינו מה הקטע שלה להמשיך לחיות ככה ולהתעלם מהרגל השבורה.
אותו דבר לגבי טיפול.
עברת קושי? משבר? דיכאון? אובדן? חרדות?
(יש אנשים שקשה להם לדבר ככה.. כזה ישיר וברור… אז לא נפרט עוד:)
קומי, התעלי מעל עצמך ולכי לאחת {לחבר} את הרגל מחדש. להיבנות נפשית בצורה הכי טובה שיש… עם אורטופד\פסיכולוג…
ואגב,
היום אומרים שלכל בן אדם שני יש בעיות, ולכן הייתי ממליצה לכולן ללכת לטפל בעצמן. אולי היא הבן אדם השני…:)
וסתם שתדעו שזו חוויה מדהימה!
חני, המון המון הצלחה! שולחת לך חיבוק על האומץ הכפול! גם לטפל בעצמך וגם להעלות את המודעות עם הפוסט הנהדר הזה כאן לאתר…
ממש נכון! גם אני עברתי טיפול מקצועי שבה מאוד עזר לי, אבל כן סיפרתי לחברה הטובה שלי. לאחרות לא סיפרתי כי ידעתי שמיד ישימו עלי סטיגמות וידברו עלי כאילו אני חולת נפש מסוכנת… ואני לא!! וזה ממש מעצבן שככה מסתכלים על זה בחב"ד. אני בטוחה שיש מלא בנות שעוברות את אותו דבר ובאמת הגיע הזמן שנפסיק להתבייש. זה לא אשמתינו שעברנו דברים קשים והסביבה רק צריכה לתמוך בנו, ולא להפך.
תפני למישי מקצועית
חברה ואחות יכולות רק להקשיב אבל כדי לפתור בעיות את חייבת איש מקצוע
מזדהה
ומחזיקה לך אצבעות!מהממת וגיבורה.
אם אפשר לפרסם שמות של מטפלות טובות או משהו כזה, יכול מאד להועיל:)