לב אפור / 21

שיחת נפש

לפרק הקודם

"אני שמחה שבאת" חניתה פתחה לה את הדלת בחיוך ומשהו בלב של ליבי נפתח.

היא התיישבה בהססנות, מנסה לנשום את המקום שוב. המראה של החדר נעם לה.

עברה דקה של שקט.

'לא מעיק, דווקא נחמד' חשבה לרגע ליבי.

חניתה חייכה אליה "מה שלומך ליבי?"

"ב"ה" אמרה ולא פירשה.

"ב"ה מה?"

"ב"ה בסדר" 'מה אני אמורה לענות? איך מתחילים לדבר? היא דיברה בפעם שעברה על משהו שקשה לי או מעיק עלי..'

"מה ליבי? שקעת במחשבות..? שתפי אותי, מה עולה בך?"

"פעם שעברה שאלת אם יש משהו שמעיק עלי.. אז אני חושבת מה מפריע לי.."

חניתה הקשיבה בריכוז במבט עטוף חמלה.

ליבי עצרה לרגע, מופתעת מהחשיפה של מחשבותיה האישיות בפני האישה שמולה. היא לא רגילה לדבר עם אנשים על עצמה, ובטח לא על מה היא חושבת או מרגישה. אבל היא ראתה בעיניים של חניתה את הרצון לעזור לה.

'אולי יש סיכוי?' שאל אותה קול קטן מבפנים 'כן. יש סיכוי' ענה הקול שמשום מה הזכיר לה את קולה של זהבה.
"אני… בשבוע שעבר, כשחזרתי לכיתה אחרי ההפסקה המורה למתמטיקה צעקה עלי ולא הבנתי למה. איחרתי לשיעור ולא קלטתי את זה.. משהו בראש שלי נדפק! הפכתי להיות ילדה דפוקה, או שבעצם תמיד הייתי כזאת. בוהה בשיעורים והמורה מעירה, רבה עם החברות על שטויות וצועקת על אמא… לא יודעת מה, אבל לא טוב לי. יש לי בלב כל כך הרבה רע שיושב שם, ולפעמים" ליבי עצרה לרגע מגלה שהיא חסרת נשימה וגוש בגורן חונק אותה. חושבת שוב על המקום בו היא נמצאת, נזכרת במילות התחנונים של זהבה וממשיכה לדבר.

"אין לי כוח. פשוט אין. פעם אמרה לי הרכזת חברתית שלהגיד 'אין לי כוח' כולא אותנו בתוך עצמנו, אבל באמת שאין לי כוח. אפילו פיזית אני מרגישה כמו סמרטוט שנסחט… או בעצם כמו עלה ברוח שלא מחובר לכלום. ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי…"

דמעות הציפו את פניה של ליבי. כאב לה בלב עמוק. כאב כזה שאי אפשר לקחת תרופה ולהעלים אותו. הוא פשוט דבק בה חזק.
חניתה הגישה לה את הטישו ובליבי הרגישה מעט חיבה לאישה הזאת, שדואגת לה בכל פעם שהיא בוכה פה. היא הסתכלה בחטף בעיניה וראתה שהן מבריקות ונוצצות. חניתה מבינה את כאבה באמת.

"יש לי תקנה בכלל? יש איך לעזור לי?" ליבי מחתה עוד ועוד דמעות שגלשו החוצה. הגוש בגרון התקטן עם כל דמעה שיצאה אבל הרגישה שהיא לא נושמת.

***

ליבי ישבה על החול סמוך לשפת הים, הסתכלה אל הגלים שהתנפצו בסמוך אליה ואל השמש שהראתה סימני שקיעה, וחשבה על הפגישה עם חניתה.

'ליבי תעשי נשימות כמו שחניתה לימדה אותך היום. תקשיבי לעצמך, לגוף שלך' קול עדין ביקש ממנה.

ליבי עצמה את עיניה. לקחה אוויר מלוא ריאותיה, השהתה למספר שניות בתוכה ונשפה החוצה. פעם אחת ופעם נוספת.

אחרי כמה פעמים שבהן ליבי הוציאה את המחשבות המטרידות אותה והקשיבה לקול נשימותיה, הורגשו אצלה שלווה ורוגע.

'יש משהו בחניתה שעושה לי טוב. משהו שמאפשר לי לשתף אותה בכל מה שקורה לי… מעניין מה גורם לזה…'

ליבי נגעה בחול הרך וחפנה אותו בתוך כפות ידיה.

בטיילת סמוך לחוף הים נשמעו מדיי פעם קולות דיבור וצחוק עד למקום בו ישבה.

'חניתה נשלחה אלי משמיים. ממש ככה.

אומנם אנחנו נפגשות בזמן שיעור חברה עם המחנכת, שיעור שאני כל כך אוהבת, בעצם, אהבתי. היום כבר לא מעניין אותי החברות. וזה עוד סימן לכך שמשהו השתנה בי.

חניתה הבינה אותי ואמרה שזה זמני, כי עכשיו אני בתקופת משבר, אבל ואובדן.

פעם חשבתי שאובדן זה רק על מי שנפטר ועזב את העולם, אבל מסתבר, לפי מה שהיא אמרה שזה לא רק. אובדן זה מלשון לאבד. אז יש לאבד אדם, יש לאבד בית, ויש סוגי אובדנים.

חניתה קיבלה אותי איך שאני. לא ניסתה להגיד לי "תצאי מזה ותראי מה טוב בזה" גם כן חיהלה, אחות קטנה. אני אספר לחניתה על מה שהיא אמרה. נראה מה היא תגיד.

האמת שאני מחכה לפגישה הבאה.. זהבה צדקה במה שהיא אמרה. טוב שהקשבתי לה.

***

"ליבי אני רוצה שתקשיבי לי רגע. אפשר?" אמרה זהבה לאחר ששאלה לשלומה של ליבי בשיחת הטלפון שהרימה אליה.

"ברעיון לא. אבל בשבילך כן" ליבי עזבה את חלון חדרה והחלה להסתובב בחדרה.

"את לא רצית לדבר איתי איך היה אצל חניתה וזה בסדר גמור. זכותך המלאה לשמור את מה שקורה ביניכן לעצמך. אני לא מתערבת בעניין"

ליבי קטעה אותה "לא יהיה יותר 'מה שקורה ביניכן' אני לא מגיעה אליה יותר" אמרה נחרצות.

"למה?"

"אמרת שאת לא מתערבת. נכון?" ליבי ניגשה להדליק את האור, החושך כבר השתלט בחוץ.

זהבה נשכה את שפתיה. שוב טעתה. ליבי שברירית ועדינה מאוד, והיא רוצה להתחשב במצב הרגיש שלה.

"טוב אני אגיד לך מה" ליבי התרככה קצת.

"היא רק חפרה לי בשאלות, ו"רצתה להכיר אותי" וגרמה לי לבכות, למה מה קרה שאני אבכה אצל איזה אחת? לא בכבוד שלי! ובכלל כל האווירה שם לא היתה משהו. בסדר?"

"אני ממש מבינה אותך.. לא לכל אחד נוח לבכות ליד מישהו זר.. ולא כולם אוהבים להראות את החולשה שלהם.."

ליבי הנהנה. היא זוכרת היטב מה הרגישה בפגישה ההיא.

"זה בסדר שאני אשתף אותך במשהו אישי?" ניסתה זהבה לשאול.

"בסדר" הסכימה ליבי.

"אני בעצמי הלכתי לטיפול רגשי תקופה ארוכה… ואני מבינה מאוד את ההרגשה הזאת בהתחלה.. להכיר מישהי חדשה שעד עכשיו היתה אישה זרה ולדבר איתה על הדברים הכי אישיים.. מה שהופך את התהליך להצלחה זה הידע, המקצועיות, והחיבור האישי ביננו.. כל אלו תרמו מאוד לתהליך טוב וב"ה עזרו לי להיות מי שאני…"

"מה? הלכת לטיפול?"

"כן.. מה הבעיה?"

"לא אמרתי שיש בעיה.. אבל למה? מה היתה הסיבה?"

"זה סיפור ארוך… רוצה לשמוע?"

"כן.."

זהבה נאנחה עמוקות, חושבת איך תאמר את הדברים.
"כשהייתי בת תשע אבא שלי נפטר, האובדן היה גדול וקשה וכתוצאה מכך התנתקתי חברתית והסתגרתי בתוך עצמי, הסתרתי את זה כמה שיכולתי, במצטבר זה יצא ארבע שנים וחצי… בסוף כיתה ז' המורה שמה לב שמשהו לא ממש בסדר אצלי, והיועצת פנתה לאמא שלי והמליצה לה על טיפול רגשי בשבילי. איך היתה ההתחלה כבר אמרתי לך. עשיתי דרך ועבודה קשה מאוד כדי לחזור ולהיות כאחד האדם..

ליבי, אני ממש מבקשת ממך! אל תוותרי ולכי לעזור לעצמך! הנפש חשובה מאוד! בבקשה תנסי לפתוח את הלב, לדבר איתה על מה שמעיק עלייך… על כל מה שעבר עליכם.. כדי שתוכלי להיות מי שאת באמת!" זעקה מתוכה.

"הבנתי. בסדר" אמרה לה ליבי.

"אני בהלם שאבא שלך…" הסבה את השיחה לכיוון אחר.

"נפטר" השלימה אותה זהבה.

"איך? ממה?" רצתה לדעת.

"תאונת דרכים שנקראת גם תאונת עבודה. אבא שלי היה נהג במשאית הובלה. הוא פנה בסיבוב בנתיב הימני של גשר, ובגלל כמה תקלות במערכת ההיגוי, המשאית סטתה אל התהום.. והוא נפטר במקום" סיכמה זהבה.
"אני לא מאמינה.. זהבה את…?"

"אני יתומה, כן"

"אני לא מאמינה לך!"

"את לא צריכה להאמין לי. אלא להאמין לה', שעושה את הכי טוב בשבילי!"

ליבי התעלמה מהתוכן שהעלתה זהבה. זה הזכיר לה את השיח הטעון עם חיהלה, והיא ממש לא רוצה לחשוב עליו עכשיו.

"את לא נראית יתומה!"

"איך נראית יתומה? עם קרניים?" התבדחה זהבה.

"אויש לא לזה התכוונתי.. את שמחה, מאושרת, את חיה את החיים! כאילו…" ליבי חיפשה מילה מתאימה להשלים. זהבה חיה את החיים בשמחה ובאופטימיות, וזה רחוק מליבי כרחוק מזרח ממערב.

"כאילו החיים יפים! איך?" ליבי ניסתה להבין את נשיאת ההפכים של זהבה.

"זה לא היה ככה תמיד. כשהסתרתי את מה שאני מרגישה באמת, התנהגתי לכאורה כרגיל. אבל לא הייתי מגיעה לערבי כיתה, לא יושבת ליד חברות, לא יוצאת לדבר עם חברות בהפסקה.. ממש סגורה ומאופקת…

ובעזרת התהליך עם המטפלת שלי, כמו שכבר אמרתי לך, הצלחתי להסיר את החסמים שהיו לי, גיליתי בתוכי כוחות ועוצמות ובניתי ביטחון עצמי. גיליתי את זהבה האמיתית. זו שיכולה להיות שמחה, מאושרת, מחוברת לחיים וטוענת שהחיים יפים!"

"אז זה קסם? הולכים לטיפול והכל נגמר?"

"ממש לא. עובדים בפרך כדי לזכות ליהנות, אבל לדעתי זה שווה את זה!"

ליבי חייכה לעצמה על שפת הים בסיפוק, זהבה צדקה. הנה היא פה בים, לומדת לעשות את מה שטוב לה, בזכות חניתה.

'ואולי גם בזכות עצמי?' שאלה את עצמה כאשר קמה והתנערה מהחול שדבק בבגדיה.

'הנה, הלכתי לפגישה שניה אצל חניתה, אפילו שלא תכננתי שזה יקרה' ליבי עלתה במדרגות לכיוון תחנת האוטובוס בדרך הביתה.