לא תנצחו אותי

סיפור_חסר_קאצ'_#
מזהירה מראש – הסיפור הבא חסר קאצ' (כפי שאפשר להבין מהכותרת).
נכתב בשעת שעמום והיה אמור לצאת קצת אחרת… אבל זה מה שיצא. לא יודעת למה אני מפרסמת אותו בכלל… תנסו ליהנות ממנו! תכתבו אם אהבתם
אור מסנוור נדלק פתאום. את ממצמצת.
"שלום," צצה פתאום אישה לידך. אה, את מכירה אותה. זאת החוקרת, יעל.
"מה שלומך, _____?" היא שואלת ונוקבת בשמך. חושבת שאת לא מכירה אותה, ואת האישיות הפחות נחמדה שלה שעוד רגע תתגלה. את בוחרת שלא לענות, כרגיל.
"שאלתי אותך," היא אומרת שוב בהדגשה. "מה שלומך?"
"אני בסדר," את עונה לבסוף. כאילו שזה באמת מעניין אותה מה שלומך. ואיך יכול להיות ששלומך בסדר, אם את נמצאת בבית כלא…? את רוצה להוסיף איזו הערה עוקצנית, אך מעדיפה שלא להתאמץ ולפתוח את הפה.
"טוב, _____, אני מניחה שאת יודעת למה אני כאן?" בוודאי שאת יודעת. זאת לא הפעם הראשונה שחוקרים אותך. ולא, את לא תשברי גם הפעם.
"הנחת נכון." את עונה בקצרה. לא רוצה לעזור לה בשיחה.
"אז אני מניחה שאת גם יודעת, מה יקרה אם תשתפי איתי פעולה?" היא ממשיכה לשאול. כמובן שאת יודעת, את תישארי כלואה כאן, אבל תפגעי באחרים. אחרים שאסור להם להיפגע.
"הנחת נכון." את עונה שוב, ודי נהנית לראות את חוסר האונים שעל פניה. את ממש לא מתכוונת לעזור לה להמשיך בשיחה.
"אז… אני מניחה שאת תשתפי פעולה?" היא שואלת בבלבול שאת ממש נהנית לראות. מצחיק שהיא חושבת שהשליטה בידיים שלה.
"אשתף פעולה במה?" את שואלת כאילו בתמימות. מחליטה לשחק משחק קטן.
"תשתפי פעולה איתי," היא עונה ומסמיקה מעט. "תקשיבי לי טוב, _____. כאן זה לא גן ילדים. אנחנו לא משחקים. זה בית כלא ואת תעני לי על השאלות שלי, ברור?"
"אבל עניתי לך על כל מה ששאלת!" את עונה ועושה את 'פרצוף השה התמים'. יעל הזאת כל כך עומדת ליפול בפח. "לא שאלת עדיין שוב דבר, רק הנחת הנחות!"
היא מסמיקה עכשיו ממש. מסכנה, בטח בבית הספר לחוקרים לא מלמדים מה לעשות עם נחקרת שכזאת. "אממ… אוקיי – נכון. צודקת. אני… פשוט אשאל עכשיו את השאלה הראשונה, אוקיי?"
"בוודאי," את מחייכת אליה. נותנת לה מעט ביטחון שעוד יתפוצץ לה בפרצוף. ממתי החוקרת מבקשת רשות מהנחקרת?
"אז… כן," היא מכחכחת בגרון. מה היא הולכת לנאום עכשיו? "_____ ____, הנך מואשמת בפריצה, גניבה, שדידה והונאה, האם את מכחישה?"
"כן." את עונה בשלווה שכמעט מעיפה אותה מהכיסא. כנראה שהיא לא צפתה את זה. "ודרך אגב, גניבה ושדידה זה לא אותו דבר?"
"את מודעת לכך," היא מתעלמת מהערה שלך. "שההכחשה שלך שווה למאסר עולם?"
"בוודאי, כבר אמרתם לי את זה מיליון פעמים," את עונה בחיוך מתוק. "אילו רק יכולתם להוכיח שהטענה שלכם נכונה…"
"ברור שאנחנו יכולים להוכיח את זה," היא עונה בקול רועד במקצת. הביטחון שלה מתחיל להתערער. "יש מצלמות, עדים, טביעות אצבע, מה שתרצי."
"יופי," את עונה באדישות. ברור לך שהיא משקרת. "אם כך, למה את בכלל חוקרת אותי?"
"כי אני צריכה להוציא ממך הודאה!" היא מתפרצת וכבר לא שולטת בקולה מרוב זעם. היא בדיוק במצב שרצית שהיא תהיה.
"מה זאת אומרת צריכה?" את שואלת, כאילו שאת לא יודעת את התשובה. "את רוצה לומר לי שמכריחים אותך לעשות את זה?"
"מה הקשר מכריחים?" היא אומרת בקול קשה וקר. "זאת העבודה שלי. את חושבת שהיית עושה את זה בלי תשלום?"
"אז את אומרת שבעצם משלמים לך בשביל לחקור אותי?" את שואלת כאילו רק כדי להבין. את כבר יודעת את התגובה שלה מראש.
"כן," היא עונה בבלבול. "אף פעם לא שמעת על עבודה כזאת, של חוקרים?"
"שמעתי," את עונה ובפנים מחייכת חיוך זדוני. הנה זה בא. "אבל הייתי בטוחה שרק אנשים שעושים את זה מרצונם עובדים בעבודה נוראית שכזאת. נשמע שאת בכלל לא אוהבת את העבודה שלך."
"נכון," היא מתיישבת. צעד גרוע מצידה.
"זה בטח מאוד מתיש, לא?" את ממשיכה בקול מלטף. "רק לנסות כל היום להוציא מידע מאנשים… נשמע לי משעמם ממש."
"כן…" היא אומרת בקול חולמני ואז – "אבל אם את חושבת שאני טיפשה, אז את טיפשה בעצמך." והיא אומרת את זה בקול קר וחד וקמה מהכיסא בבת אחת.
"לא אני לא חושבת שאת טיפשה," את עונה בשלווה. התפנית הזאת הייתה ידועה מראש. "אני חושבת שאת מסכנה."
"לא מעניין אותי מה את חושבת עליי," היא מטיחה בך. "אני כאן כדי לקבל ממך תשובות!"
"אוקיי. האמת שגם אותי לא מעניין מה את חושבת עליי. אבל אני יכולה לנחש," את אומרת. מעלה לה את העצבים עוד יותר. "נאה, חכמה, מסודרת – ראית דרך אגב שהתא שלי הוא הכי מסודר פה-"
"תשתקי כבר!" היא מתפוצצת. "לא מעניינים אותי לא את ולא הדיבורים שלך. אז פשוט תני לי לסיים את העבודה שלי וזהו!"
את שותקת ומחייכת חיוך קל. זהו, עכשיו אפשר לנוח מהדיבורים.
"ובכן," היא מתנשפת. "אני מבינה שאת לא עומדת לספר לנו על השותפים שלך, נכון?"
את ממשיכה לשתוק. הרי לא מעניינים אותה הדיבורים שלך.
"תעני לי!" היא קוראת בזעם.
את שותקת ומסמנת עם האצבע כאילו את נועלת את הפה ומשליכה את המפתח רחוק.
"טוב, נמאס לי ממך!" היא צועקת ודוחפת עלייך את הכיסא. "אני אגיד… ש – פשוט לא דיברת ו… לא הצלחתי להוציא ממך כלום, כן זה מה שאני אגיד," היא מסכמת בינה לבין עצמה ופונה לצאת מהחדר.
"ביי ביי!" את קוראת לה שניה לפני שהדלת נסגרת בטריקה.
תמיד אותו סיפור. הם בחיים לא יצליחו להוציא ממך את המידע הזה.
את רק מחכה שהחברים שלך יבואו להוציא אותך מפה. נמאס לך להיות כלואה בבית משוגעים הזה.
סוף סוף שקט.
סיפור_חסר_קאצ'_#