(לא) שקופה

"כל ילד בעצם עולם" כך נאמר בשיר של בני פרידמן. חנה יודעת שגם בנות כיתתה מכירות את השיר הזה, שמעה אותן שרות אותו בדביקות, במעגל. מעגל שהיא כמובן לא הייתה חלק ממנו. אז אם כל ילד הוא עולם, למה אף אחת כאן לא מנסה להיכנס לעולם שלה? להכיר אותה באמת? לפעמים היא מרגישה כל כך שקופה בכיתה, עד שגם אם היא יום אחד תעזוב את בית הספר, אף אחת לא תשים לב. יש ימים, שהיא לא מוציאה הגה מהפה, אולי חוץ משלום/ בוקר טוב חטוף שהיא זורקת לעבר מירי, נערה נחמדה שמשתדלת באמת להגיד לכל אחת בוקר טוב. אפילו לשוליות כמוה. בטח אחר כך מירי מרגישה מאוד טוב עם עצמה, שהנה, עוד ילדה מסכנה בכיתה מחייכת, בזכותה.

חנה מתנערת ממחשבותיה עם כניסתה של המורה לכיתה. את המורה טובה היא דווקא מחבבת, מאז שהמחנכת יצאה לחופשת לידה והמורה טובה מחליפה אותה, היא מרגישה טוב יותר. חנה חושבת שהמורה טובה גם כן מחבבת אותה, או שאולי היא פשוט רוצה לעזור לנערה המסכנה והדחויה?
די עם המרירות הזו, חנה. ממתי נהיית כזאת חשדנית? אנשים מחבבים אותך, וזהו. אל תיכנסי למחשבות של: "למה".

התפילה מתחילה, חנה פותחת את הסידור, ומתפללת בלחש. לאט לאט. מילה במילה, קוראת מתוך הסידור. בזמן התפילה היא מרגישה חיבור אמיתי להשם. היא מדברת. ואבא מקשיב. לכל הבקשות, להודיה, לתשבחות.

צלצול.
בנות אחרות רק מחכות לו כל השיעור. אבל בשביל חנה הצלצול אומר עוד הפסקה של לבד. לראות את כולן מדברות, יושבות על הדשא, צוחקות. ורק היא, מעתיקה חומר למחברת, לומדת לאיזשהו מבחן, והכל לבד.

"חנה, תגשי אליי בבקשה עוד 5 דקות, אני אהיה בחדר מורות"
"בסדר המורה" חנה עונה חלושות. מה המורה רוצה ממנה? היא לא עשתה כלום. ואולי זאת הבעיה, שהיא אף פעם לא עושה כלום, חושבת חנה, ומדחיקה.

חנה ניגשת לחדר מורות ברגליים קרות, היא כמעט אף פעם לא הייתה פה, למרות שכבר חצי שנה שהיא בתיכון, מאז שעלתה לכיתה ט.
המורה מנוחה מבינה בה ושואלת: "כן, חנה. את איזה מורה את צריכה?
"טובה" עונה חנה בשקט.
כעת מבחינה בה גם המורה טובה, נעמדת, וניגשת אליה.

"חנה, רציתי לומר לך שהתפילה שלך הייתה פשוט תענוג! מדהים לראות נערה צעירה כמוך, מתפללת בחיות ובחשק. תמשיכי לעשות כזו נחת רוח להשם ולרבי!"
חנה מחייכת בביישנות. "תודה, המורה"

המחמאה הקטנה הזאת של המורה עשתה לה כל כך טוב על הלב. כל היום שלה היה נראה אחרת. מישהו שם לב עליה, מישהו החמיא לה! מישהו חשב לומר לה משהו שישמח אותה! ופתאום, חנה לא הרגישה את אותה מועקה קבועה. פתאום היא הרגישה שמחה, לא שקופה.