"לא רוצה"

"לא רוצה"

הנהימה הראשונה היתה מאופקת

ואז הכל יצא משליטה

"לא רוצה! לא רוצה! אמרתי שאני לא רוצה!"

פניו הסגילו, העיניים הבריקו ובלטו, ממוקדות בה חד משמעית, וכל הגוף צווח "לא רוצההההההה!"

מי הדמות הזו? מה הסיטואציה?

לפניכן הקטעים ששילבתן בסיפור.

מקורי
"נפתלי בבקשה תנסה, רק כמה ימים. בבקשה" היא כבר ממש בוכה.
"לא רוצה" סתמי.
הנהימה הראשונה היתה מאופקת, ואז הכל יצא משליטה.
"לא רוצה! לא רוצה! אמרתי שאני לא רוצה!" הוא צורח.
בועט בריצפה מכאיב לעצמו.
פניו הסגילו, העיניים הבריקו ובלטו, ממוקדות בה חד משמעית, וכל הגוף צווח
"לא רוצההההההה!" הוא מתחיל לבכות.
"נפתלייי! בבקשה תפסיק. אתה מעיר את כולם" היא בוכה. ובוכה.
"ריקי. אני מצטער" הוא מתייפח."אני לא יודע מה קרה לי" באמת ובתמים.
אלוקים.
תעזור לי אלוקים.
"אתה פוחד?" היא נרגעת. מנגבת דמעות בשרוול הכתום.
"כן" הוא פולט. בהה בכלום.
"למה?"
"כי, אי לא מסוגל ללכת לשם יותר. יעיפו אותי ריקי!" הוא חוזר לבכי המייסר שרק
הולך וגובר.

אלוקים.
אני יודע שיש לך דרכים משלך.
נכון.
אתה לא חייב לעזור.
אולי כן… כי אתה תמיד שומע.
אבל לך את הדרכים שלך.
ולנו את הקשיים שלנו.
עד שאתה שולח את היד החמה ואוהבת שלך.
אנחנו מחכים לה.
עדיין מחכים.
דמעות.
דמעות.
דמעות.

מ.ר.
המזוודות כבר היו ארוזות. ארוזות בדקדקנות וסדר שכלל לא התאימו לרוח המלחמה והבלאגן ששרר בחוץ.

כל מה שהיה אפשר להכניס – הוכנס. חפצים, בגדים, תמונות ומה לא… אבל עדיין נשארו דברים רבים בחוץ.

הבובה הקטנה שאיתה העביר הוא את כל ילדותו, הציורים הרבים עליהם השקיע שעות, הסיכומים אותם כתב ביד אוהבת, הפסנתר השליו שבעזרתו ובאמצעות אצבעותיו הביא עליזות לבית.

הספרים הרבים אותם קרא בשקיקה ועניין, החצר הקטנה בה בנה בחורפים בובות שלג קפואות, הבית החמים שאותו אי אפשר לסחוב בשום מזוודה שבעולם.

החברים, המשפחה ו… וההורים.

הם מביטים בו עכשיו שניהם. מבטם מודאג… אולי משום שמתקפת טילים עלולה להתחיל בכל רגע ולשבש את מעברי הרכבות. ואולי בגלל שאחרי הכל הבן שלהם עוזב היום את הבית החמים ויוצא לו אל הבלתי נודע במאבק לשרוד. הפרידה מהאחים והאחיות הייתה כואבת.

כל אחד בתורו היה המום ונסער, מנסה לעכל שאחיהם הגדול מחר כבר לא יהיה כאן. אך לבסוף אחרי המהומות והזעזוע כולם נרדמו. נשימותיהם הקטנות מילאו את הבית, ועכשיו רק הוא והוריו כאן בסלון, באמצע ים המזוודות והכאב .

אביו החליט לשבור את הדממה ראשון: "קדימה מענדל'ה, אין זמן! בכל רגע עלול משהו להשתבש, כדאי שנצא עכשיו…"  אמא רק השפילה עיניים. השקט התמשך לעוד מספר רגעים. אמא החליקה על גבו בלטיפה עדינה ודחקה קלות במרפקו. מאוחר. כבר אין זמן.

מענדי הרים אליה את עיניו, ואז כבר נשבר לרסיסים. "לא רוצה" הנהימה הראשונה הייתה מאופקת, ואז כבר הכל יצא משליטה.

"לא רוצה! לא רוצה! אמרתי שאני לא רוצה!" פניו הסגילו, העיניים הבריקו ובלטו, ממוקדות בה חד משמעית, וכל הגוף צווח "לא רוצהההההה".

בשלב זה אמא כבר התחילה לבכות, רק אבא לא איבד עשתונות וניגש לחבק אותו. את ההריסות שנותרו ממנו.

"שש… די, די, מענדל'ה, אנחנו אוהבים אותך כל כך. אתה בוודאי יודע זאת. אנחנו עושים את הטוב ביותר בעבורך, אבל אין ברירה זה הדבר הכי טוב בשבילך עכשיו לקום ולברוח, למרות שזה כואב למרות שהפרידה קשה".

הוא נשאב כל כולו לחיבוק הזה, מנסה לשאוב ממנו כוחות. בשלב הזה כבר כלל לא התבייש בדמעותיו, גם אבא החל להיחנק מבכי. מכאב. כמה התאמצו בשביל להשיג דרך מילוט בשביל מענדי שלהם. כיתתו רגליהם, התדפקו על דלתות, מכרו נכסים, תכשיטים – והכל בשביל שמענדי יוכל לברוח.

ברגע זה הם מבינים כמה הם ברחו מהמציאות ולא לקחו בחשבון עד כמה שהפרידה תהיה קשה וכואבת. בלתי אפשרית. אבל עכשיו כבר מאוחר מידי, מענדל'ה שלהם מנופף להם לשלום והלואי להתראות מהחלון. עיניו דומעות, קל להבחין בזה. גם עיניהם דומעות וליבם שבור לחתיכות .

הוא נסע והגיע לכפר חמים וקטן בו על פי התוכנית הוא ישהה עד יעבור זעם בבית דודיו. הוא ניסה לשרוד עוד יום ועוד יום והוא שרד.

גם אחיו שרדו. בדרך לא דרך ופתחו ביחד עם מענדי בחיפושים אחר ההורים. את אמא הם מצאו בבית הבראה באמריקה אליו הגיעה ישירות ממחנה ההשמדה על ידי החיילים האמריקאים. את אבא היה קצת יותר קשה למצוא – אך הוא נמצא לבסוף, והמשפחה האובדת שבה לחיים.

הם בנו את ביתם החדש, כן… ניחשתם נכון בארץ ישראל. כל אחד התאושש בקצב שלו, התחתן והקים בתים. גם מענדי הקים בית, משפחה, ילדים, וכן… גם נכדים מתוקים וחמודים.

אפילו עכשיו יושב מולו נכד, הגיע ישירות אל סביו זה שידוע כחכם, מנסה למצוא ממנו עצה -פיתרון.

"סבא זה לא שאני לא יודע להעריך, אני יודע ומאוד. אני יודע גם שיש ילדים שהיו מתחננים למשפחה, אבל אני כבר לא מסוגל לסבול את המשפחה הזאת! אוחח האחים הגדולים האלה כל כך מתנשאים, והקטנים האלה… מה הם חושבים לעצמם שאני תמיד יפריד בין המריבות שלהם, ואספר להם סיפורים…? פשוט נמאס לי…
בשביל מה צריך משפחה בכלל?"
סבא לא ענה רק חייך אליו חיוך עייף ומלא בחכמת חיים, והחל מספר הכל על מענדל'ה הקטן, על הפרידה, ועל המשפחה… זו שניתנה לו חזרה ישירות מהשמים. וזו שניתנה לאנשים רבים כל כך שחושבים שזה הדבר המובן מאליו ביותר. חבל שהם לא יודעים עד כמה זה לא כך.

lilush
ברשותכן, משנה מזכר לנקבה.

"לא רוצה!!!
יש לי אין סוף עבודות ופרוייקטים ומטלות ומבחנים ללמוד אליהם, לא רוצההההה! לא רוצה ללמוד לכלום!!"

"תכלס, במה בגרות עוזרת לך בחיים? במה כל המתמטיקה המוזרה הזאת שלך תורמת לך?"

"תודה רבה מלי, אחות נפלאה. אין כמוך, אין לי מילים על העידוד. המתמטיקה היא לא שלי, ואני מוכנה לחבק ולנשק אלף פעם את מי שיקח אותה, ואת כל שאר המקצועות האלו, ממנייייייייייייייייייי!"
המילה האחרונה נאמרה בצווחה נואשת. אם היו לי דמעות הייתי בוכה. אבל הן ברחו, נבהלו מהתסכול והיאוש והעצבים.
די כבר. מורות!!!
אני לא רוצה!!
לא רוצה להקריב את חיי הצעירים על מזבח הלימודים!!
מתי תבינו??

אני לא רוצה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מעיין
בוקר בבית משפחת חייקין.
לחץ. השעון המעורר לא צלצל. כבר שבע וחצי ורק עכשיו אמא התעוררה.
הני לא רוצה ללכת לגן. ליבי מנסה לשכנע, אמא מבטיחה סוכריה. שלוימי עצבני, הוא מאחר לחיידר.
"לא רוצה"
הנהימה הראשונה היתה מאופקת, ואז הכל יצא משליטה.
"לא רוצה! לא רוצה! אמרתי שאני לא רוצה!"
פניה הסגילו, העיניים הבריקו ובלטו, ממוקדות בה חד משמעית, וכל הגוף צווח "לא רוצההההההה!"
אמא נבהלה. גם ליבי, מאד. "למה את לא רוצה?" המום.
"דיי!! אמרתי כבר!! לא רוצהה!!" היא צורחת ורוקעת ברגליה ברצפה הקרה.
ליבי עוזבת את הבית עצבנית, היום מתחיל על רגל שמאל.
התפללה בחוץ, רק בגלל שאיחרה בחמש דקות! למה לא מתחשבים? אוף.
בהפסקה המורה קראה לה לשיחה. לרוב השאלות ששאלה המורה, ליבי לא ענתה. לבסוף אמרה לה המורה לפנות לחדרה של יועצת בית הספר, יעל.
והנה היא פה. בכניסתה למשרד, סקרה אותו בחשדנות. כסאות משרדיים חומים, כבדים, הקירות צבועים בצבע שמנת, הטיח מתפורר. קבועים בקיר כחמישה מדפי עץ, המכילים ספרים שונים ומשונים.
"שלום ליבא, שמי יעל. את יכולה לשבת בבקשה." יעל, היועצת עם השביס הפרחוני מזמינה את ליבי חייקין לשבת.
ליבי מתיישבת בקצה הכיסא המשרדי החום, שהשרה אווירה כבדה על המשרד הקטן, המרוהט בדיי הרבה צפיפות.
"איך את רוצה שאקרא לך, ליבא? שם משפחתך הוא חייקין, נכון?" יעל משלבת ידיים בנינוחות.
"אם אפשר, אני אשמח שתקראי לי ליבי. ליבי חייקין." היא מסרקת בידה הימנית את שערה הבהיר, החום. ידה השמאלית גירדה את הברך, כפי שעושה תמיד מתי שהיא לחוצה וחוששת.
"ספרי לי קצת על עצמך, ליבי." יעל, היועצת של בית הספר, מאד שלווה, מדביקה בכך את ליבי הלחוצה, שנרגעת קצת.
"טוב אז אממ… אני ליבי חייקין, בכיתה י"א, ההורים שלי חיים ואלישבע חייקין, אבא שלי ר"מ בישיבה בירושלים, אמא שלי עקרת בית." יעל שמה לב שליבי לא פירטה כל כך מה עם הכיתה והחליטה להתעניין.
"מה עם הכיתה? הלימודים, החברות?"
שקט בחדר. שומעים את הנשימות המהירות של ליבי, הנשימות השקטות של יעל.
ליבי ענתה לבסוף. "בסדר".
"כן?" יעל זהירה, אך לא יודעת אם עברה את הגבול הדק. הדקיק.
"לא. גרוע לי, קשה לי, כי את חופרת ומעצבנת!! אני מפסידה את השיעור המסכם לקראת המבחן בגללך!!" ליבי מסמיקה ומחווירה כשקולטת את עוצמת חוצפתה.
יעל רגועה, עדיין. "אני מצטערת. את יודעת שאני מתכוונת רק לטובתך, כן?" היא עוצרת רגע, ורואה הסכמה בפנים של ליבי שיושבת מולה. ליבי שמחה לאשר את הדברים, אולי זה יכפר על חוצפתה. יעל ממשיכה. "תוכלי לפרט יותר?"
"אין לי סמארטפון. חברות שלי רואות ויודעות דברים שאני לא! אני מחוץ לעניינים. זה קשה".
יעל מבינה. "אני מבינה אותך. את יודעת, אני תמיד אומרת: אם את מחוץ לעניינים, תיצרי עניין בעצמך." היועצת נותנת לליבי זמן לקלוט את הדברים ומסמנת לאות שהיא יכולה לחזור לכיתה.
אחרי כמה מפגשים כאלה ליבי נהייתה יותר ויותר מעורה בכיתה, והודתה לה בליבה בלי סוף. יום שני אחד הלכה למשרדה של יעל. "יעל, תודה רבה שעזרת לי. אין לי מילים." היא מחייכת ויוצאת.
הדרך הביתה. היא צועדת יחד עם חייקי, אתה התחברה במיוחד לאחרונה, בהדרכתה של יעל. יורד גשם, בניגוד גמור להרגשתה העליזה.
ולפתע, שמש מבצבצת מבין העננים, במיוחד בשבילה. מחייכת לעברה מרחוק.

מושקי
"לא רוצה".

הנהימה הראשונה היתה מאופקת, ואז הכל יצא משליטה.

"לא רוצה! לא רוצה! אמרתי שאני לא רוצה!"

פניו הסגילו, העיניים הבריקו ובלטו, ממוקדות בה חד משמעית, וכל הגוף צווח "לא רוצההההההה!"

העצבים שלי כבר רפפו, ובלי לשאול המילים פשוט יצאו לי מהפה:" אף אחד לא שאל אם אתה רוצה או לא רוצה! נראה לך ששאלו אותי אם אני רוצה שיאמצו אותך? נראה לך ששאלו אותי אם אני רוצה לחלוק איתך את החדר שלי?
נראה לך ששאלו אותי אם אני רוצה להוציא את התוכי שלי מהבית כי אלרגי לסוג הזה?
נראה לך ששאלו אותי?
אז די כבר!
אתה כל הזמן לא מרוצה מכלום!
ואתה אפילו לא יודע כמה אבא ואמא משקיעים בך!
מי נראה לך שמימן את החוג כדורסל הזה?
מי נראה לך דאג שהמנהל לא יעניש אותך על זה ששברת את החלון בתלמוד תורה?
כן, אדון פיני!
כל זה עשו האנשים האלו!
אז די כבר!"
לקח לי זמן לקלוט שאני אמרתי את כל זה…
פיני הסתכל עלי בפנים רציניות והיה נראה שקשה לו לעכל שהאחות השתקנית שלו הוציאה את כל זה…
מרוב מבוכה נכנסתי לחדר ומאחורי הדלת שמעתי אותו לוקח את הרטלין ומתנייד החוצה עם כסא הגלגלים לכיוון בית הספר.