תפריט
כמה
ולא משנה כמה נעבור
כמה חורים יווצרו מהר בשק
וכמה פחדים יזלגו מהם, ישר לתוך הגוף
ולא משנה כמה נשתוק
כמה צרחות נכלא בתוכנו
וכמה מילים תתרסקנה בין הגרון ללב
ולא משנה כמה נכאב
כמה לילות נבקש שקט
וכמה ימים לא נרצה לשוב לחיים
ולא משנה כמה נברח
כמה עקבות נשאיר מאחור
וכמה ניטשטש לעולם שחור של כלום
ולא משנה כמה ניפול
כמה תיסדק בפנים האמונה
וכמה פעמים עוד נדמם, כמעט עד מוות
ולא משנה כמה נכתוב
כמה נבטא את עצמנו
וכמה שורות נאצור כי אי אפשר להביע
–
לא משנה, לא
תראי כמה יפה אני שורדת, אחרי הכל
תראי כמה את
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
41 תגובות
ואוו
וואו שלי.
תודה, קוקטייל.
שין.. את..
נעצור כאן.
קראתי שורה אחר שורה וקיוויתי, קיוותי שהסוף יהיה אופטימי כמו שהמוח אותת לי.
תודה על זה.
אני.
הכל וכלום.
…והוא באמת היה אופטימי ככה?
תודה לך, שרהל'ה שאת.
אבל הלשרוד הזה, הוא לא שווה. כלום.
לא, הוא לא שווה את כל הדרך הזו, את הכאב שהוא נושא עמו, את הנפילה, את האדישות.
אבל הוא כן מוכיח, לי לפחות, שיש לי עוד סיכוי, ואם שרדתי עד כאן, ככה, יפה, אני אוכל לשרוד הלאה, להתחיל משם חיים.
זה כן קצת שווה, לשרוד.
את מהממת, וזה באמת לא משנה מה היה או עדיין כל עוד את לא מתייאשת.
רק תזכרי שלשרוד זה לא מספיק, צריך קצת מעבר…
יפה לך אופטימי.
לא שאני לא מתייאשת, אבל לפעמים מגיחה האופטימיות שחקוקה בי, ומספרת לי ששום דבר לא משנה. לפעמים לא.
זוכרת את זה, בטח. וזו הסיבה שאני ממשיכה לשרוד ולא עוזבת הכל…
תודה, נקודה.
אופטימיות היא תמיד דבר יפה.
אבאלה. הדיוק.. פשוט ענק עליי.
התגעגתי.
לפעמים זה קצת מפחיד לקרוא משהו מדויק.
טוב שאת כאן, בת.
התגעגעתי גם אני להיות.
מממ–
טוב כמו תמיד אין לי מילים, אבל עכשיו אני אתאמץ
ובכל זאת אנסה למצוא אותם.
אמלה וואו זה שיר כל כך מדהים. זתאמרת זה ברור,
אבל המיוחד בו- הסוף. הסוף הזה שאני כל כך מחכה לו, האופטימיות, כי תמיד תמיד יש תקווה, גם אחרי שהטוב נכסה.
נכון שהשאיפה המושלמת זה שבעז"ה יהיה :'כמה יפה אני חיה'. אבל הדרך לשם ארוכה ארוכה ובדרך לשם בדרך לסוף הטוב יש את האופטימיות של 'כמה יפה אני שורדת'. והשיר הזה הביא לי הרבה מחשבות שהפירוט לא יהיה כאן;) אבל אבל אני רק אומר שאני מעריכה המון. הפעם אל תמחי בבקשה, את גיבורה?⭐תודה על השיר האינסופי הזה.
את… תמיד מחכה לסוף אופטימי?
וכן, התקווה קיימת כמעט בכל מצב, מכוסה כמו שצריך, אבל קיימת.
זו באמת דרך ארוכה. ארוכה ארוכה.
וטוב שיש סימנים קטנים באמצע המסלול המפרך הזה. שרק לא יעלמו.
אשמח אם תפרטי אותם, יום אחד. (קצת יותר ממתחשק לי להוסיף שאת לא חייבת ולא צריכה, כי זה באמת ככה. אבל אני לא אוסיף את זה?)
תודה שהתאמצת למצוא לי מילים.
תודה על הערכה הזו אפילו שאני כזאת- – –
תודה עלייך.
אוהבת.
בשירים שלך?בכללי תמיד כיף לראות סוף אופטימי לא?גם לדעת שהיא קיימת זה כבר חלק משמעותי מהדרך.. מזל, ה' אוהב אותנו ושולח לך ולכולנו סימנים קטנים במסלול הזה. הם לא יעלמו, תאמיני שין. אני אפרט, בטח. מתחשק לך אבל למזלך רק כתבת שמתחשק ולא אמרת בפועל אחרת פתחת איתי חשבון? אין על מה להודות. (מתחשק לי להגיד שהרגשתי שאני חייבת למצוא מילים?אבל תכלס הדיוק פה שרציתי למצוא אותם,אז לא להיבהל). אין על מה להודות על ההערכה,זה משהו שהוא ברור מאליו מבחינתי כי יש כל כך הרבה על מה וזה לא אפילו, זה בזכות שאת מי שאת. אבל בואי לא נתווכח פה;) תודה כפול 2 עלייך. גם אני.
-גם לדעת שהיא קיימת זה חלק משמעותי-
אמאל'ה. נכון.
מנסה להאמין שהם לא ייעלמו. בעצם, אם את כאן, אז איך ייעלמו?…
וגם על דברים שברורים מאליהם צריך להודות. אחרת הם לא שווים שיעשו אותם שוב. לא חושבת?
אוהבתאותך שין❣❣
כתיבה מהממת
והמסר? ואווו
תודה, מאמית.
הכל ממנו יתברך.
שמחה שהבחנת במסר ההוא.
את גיבורה, ילדונת. ואל תגידי לי לא. תני קצת להעריך אותך!(?)
ואת צודקת, זה באמת באמת לא משנה. מה שמשנה זה רק החיוך שלנו, והעובדה שאנחנו עוד פה, נושמות, קיימות, משתדלות לחיות בכל הכוח. בסוף נצליח, אני בטוחה בזה. תכלס זו המטרה שלנו, לא?
נ.ב. איזה כיף שחזרת לשתף פה. הלב שלי מדלג מאושר כל פעם שאני רואה את השם החמוד שלך שם למעלה.?
אז אני אשתוק, ודי.
החיוך שלנו. גם אם הוא עגום כזה?.
בסוף נצליח. בסוף בסוף.
אדם לעמל יולד. וגם לכאב ולבורות שבדרך.
כן, לאחרונה נכנסתי במוזה כזו של לשתף בכתיבות שלי, ולכתוב, בכלל.
ואת מתוקה, טוהר.
(לב. צהוב).
אבל אני לא רוצה לשרוד
אני רוצה לחיות
נקודה.
ומי לא רוצה לחיות,
וכמה אפשר לשרוד את כל הדרך הזו לחיים?
אחרי הכל, גם תחיי.
אני יודעת. משתדלת להאמין.
תתפללי על זה.
חיים.
שין.
#לא_חושבת_שצריך_מילים.
לא צריך.
❤
להרביץ לכרית בום בום.
שין את גאונה.
גאונה בלמצוא נקודות אפס בנפש.
בום בום. ככה להרביץ.
שכחתי שיש אפשרות כזו.
לא, זו לא גאונות.
פשוט כתבתי את עצמי בלי להתחבא מתחת למיטה.
תודה, מותק.
ווואו שין! מהמם!! התחברתי..
שמחה שהתחברת.
תודה.
וואו
כל כך נכון!
אבל בקושי אני שורדת
וגם זה בצורה נוראית.
ובצער ויאוש על כך שאני לא חיה.
הכתיבה שלך מדהימה, תודה על הפוסט!
אני גם הייתי ככה.
צער ויאוש על חוסר חיים.
עד שהבנתי שאם הדרך שלי לחיות תעבור דרך ה'לשרוד', אז אסתכל איך אני שורדת. לא איך אני לא חיה.
תודה לך, להי נאאר.
ובהצלחה.
שין, מסכימה לי להגיב לך?
אני יודעת שלא תרצי להחזיר לי תגובה, ולמען האמת, אני לא צריכה שתעשי את זה. מספיק רק שתקראי, ודי. (ואת תקראי את זה אלף פעם, מכירה אותך).
קראתי את המילים שלך כמה פעמים. יותר מעשר או שלושים.
כל שורה סיפרה לי עלייך, סיפור על כל מה כבר שידעתי.
ראיתי אותך כותבת, ככה, בלי לחשוב. מתכווצת עם כל אמת, נושמת עמוק אחרי עוד 'כמה', נופלת וקמה.
ראיתי גם את החיוך בסוף. לא הצלחת להסתיר אותו. חיוך אירוני כזה, שילוב של תקווה ופחד. נתת לאופטימיות שבך לנצח, אחרי מאה הפסדים. נתת לעצמך עוד רגע לחשוב.
רוצה רק לבקש ממך משהו אחד:
תאמיני.
תאמיני במה שכתבת שם בסוף, ובעיקר במה שלא העזת.
תאמיני שיש טעם לכאב ההוא, לימי הבעתה, ללילות הסדוקים.
תאמיני שיש בסוף חיים.
תאמיני, בבקשה.
גם כשהכל נעלם, גם כשתהיי שוב לבד, גם כשיתקוף אותך הקול, הכל, ותיגמרי- תאמיני.
(אנסה להבין אם תברחי עוד פעם, אבל תשתדלי גם אז להאמין, אפילו קצת.
בשבילי, לא בשבילך).
את את את …כוכב גדול שאת?
רק אחרי זה אל תגידי לי שאת לא גיבורה..
אל תנסי אפילו להעלות את זה על דל שפתייך
שאני שומעת את זה?
היכולת לכתוב את עצמך ולעצמך ככה..
אם תסכימי להשאיל ממך את הרעיון
גם אנסה לעשות את זה לעצמי, לכתוב לעצמי.
זה מרפא קצת לא?נותן תקווה.
ובסוף את תאמיני, אני מאמינה בך.
ויש לך אבא אוהב וענק שלא רק מאמין בך,
הוא גם יודע ורואה שבסוף את תצליחי.
נכון זה קשה, מאתגר וצריך סבלנות ענקית וכוח רצון מטורף אבל זה עוד יגיע בעז"ה, אוהבת.
וסליחה שהתערבתי בדו שיח, מונולוג או איך שתרצי לקרוא לזה פרטי שלך;)הייתי חייבת.
אני אשתדל לא לומר. רק אל תבקשי ממני גם לא לחשוב.
כן, זה טוב. לכתוב לעצמך. לכתוב סתם, אפילו. בלי שתקראי שוב. לכתוב את כל מה שרק את יודעת שאת רוצה לשמוע. מרפא זה לא. כן נותן תקווה. אשמח שתעשי את זה גם את, ילדה.
כן. צריך כח רצון מטורף, לעבור את כל הדרך הזו, עד לחיים.
מקווה לרצות תמיד, ולא ליפול יותר מדי פעמים.
ומותר להתערב, כל עוד יש פה 'הגב'…
משהו מעקצץ לי בעיניים. מטושטש לי.
.
שין.
ואוו?
גמרת לי את המילים.
אני – – ואוו.
שין את ? ❤
?
לא תמיד צריך מילים.
עצם זה שהן נעלמות זה מספיק.
תודה, פודינג.
זה באמת לא משנה, כי את יכולה לקום
ואת יכולה להאמין וזה הכל
כי אני יכולה לקום. ולהאמין. וזה הכל.
וואו.
זה הכל, בעצם.
תודה, הגיגית. מקווה לזכור זאת.
קראתי.
קראתי שוב.
עוד פעם.
עוד פעם את התגובות.
ושוב.
אבל עדיין לא הגיעו אליי מילים שאגיב.
??
לוב.
מספיק לי שקראת.
את הרבה יותר ממילים, רבות ויפות ככל שתהינה.
תראי כמה יפה את שורדת, אחרי… הכל.
תראי כמה… אני.
.
כמה.. כמה את.
גיבורה.