כן? את נרתעת ממגע?

וגם אם לא, בואי תקראי משו מעניין
שותפות יקרות! זוכרות את הפוסט (לחצי על המילים) "אז כן, אני נרתעת ממגע"?

אני בטוחה שהיו עוד פוסטים בעניין הזה, שמציפים את ההבדלים בינינו, מבחינת הצורך והרצון במגע. וגם רתיעה ממגע.

אחת מכן ביקשה במערכת התגובות (כל כך יפה ביקשה!)

מערכת "שותפות בדרך" יקרה:
בקשר לפוסט זה , אם תוכלו לתת אולי מענה מקצועי מה עושים במקרה של רתיעה ממגע? ומתי ניתן לדעת האם יש צורך לטפל בכך? ואיך מטפלים?

ובכן, לקחנו לתשומת לב את הבקשה והתחלנו לחפש תשובות. ובתודה גדולה לנשות המקצוע שהסכימו להעניק את המידע בנושא, מגישות לכן תובנות נוספות בנושא המגע.

במהלך הקריאה שימו לב שקראנו לזה "ויסות חושי" כי זו ההגדרה המקצועית של התחושה והיחס שלנו כלפי מגע בחומרים שונים הקיימים בעולם.

מהי הפרעה בוויסות החושי?
זהו קושי לתפקד או להשתתף בעיסוקים שונים, כתוצאה מחוויית גירוי חושי שפוגעת ביכולת לווסת ולהתאים את התגובה לגירוי.

אנחנו קולטות גירויים באמצעות החושים שלנו: מגע, מגע עמוק, תנועה ושיווי משקל, ראיה, שמיעה, טעם, ריח וכאב. קצת יותר מפורט ממה שלמדת בגן, אבל נשמע הגיוני. נכון?

בואו נוסיף כמה מילים במיוחד על המגע.

על העור שלנו יש קולטנים מסוגים שונים. חלקם מגיבים למגע קל, חלקם מגיבים ללחץ ואחרים מגיבים לטמפרטורה.

היכולת שלנו לזהות את סוג המגע תלויה בכמה גורמים. ראשית יש איזורים בגוף שהם רגישים יותר למגע מאשר איזורים אחרים. למשל, אצבעות הידיים והרגליים רגישות יותר מאשר הגב והכתפיים. איזור הפנים רגיש מאוד למגע.

דבר נוסף שחשוב לדעת, שהקולטנים בעור נוטים להסתגל למגע קבוע ויציב. וזה מסביר את העובדה שרוב האנשים לא שמים לב לתחושת הבגדים שלהם על גופם לאורך היום. זו גם הסיבה לכך שמגע עמוק מרגיע (שמיכת פוך כבדה) ומגע קל מעורר (ליטוף עם נוצה למשל).

שתי חוקרות שראיינו לצורך מחקרן אנשים שונים, גילו שאנשים רגישים לכל מיני סוגי מגע שקיימים בשגרת היום. לדוגמא: בגדים, תכשיטים, קרמים ואיפור, תקשורת חברתית פיזית כמו חיבוק או החזקת ידיים.

אנשים שהמגע קשה להם מגיבים בתגובת יתר (מתרחקים, מסרבים, נרתעים, נמנעים מלהשתמש, ועוד). זה כמובן השפיע גם על בחירתם באיזה תחום לעסוק ואילו פעילויות להעדיף בשעות הפנאי.

זה ברור, נכון? מי שרגישה-יתר לריחות לא תבחר לעבוד כציירת עם צבעים מסוגים שונים שמגרים את חוש הריח שלה.

ההעדפות של המגע יכולות להשפיע גם על בחירת אוכל. הרבה אנשים נמנעים מסוגים מסויימים של מאכלים לא בגלל הטעם אלא בגלל המרקם ("אני שונאת מאכלים רכים כמו אפונה, רסק תפוחים…").

איפה מתחיל הקושי?
כשהתגובה שלנו לגירוי מוגזמת או לא מותאמת לדרישות של הסביבה. לדוגמה: רובינו מסוגלות לשבת על ספסל אחד עם חברות אחרות, וכאשר מישהי מתחככת בחולצה של השניה, או אם מישהי קמה והספסל מתנודד – אולי זה לא נוח, אבל אנחנו מסוגלות לספוג את אי הנוחות בדממה ולהבליג. וזה גם מצופה מאיתנו, להיות מווסתות (מאוזנות ושולטות בתגובתינו).

אם נצעק על כל מי שנגעה בנו קלות, או נסרב לשבת ליד חברות כדי לא לחוות את המגע – הרי אלו דוגמאות לתגובות מוגזמות שפוגעות בסביבה. כי הן לא תואמות את הנורמה (הרוב).

את עלולה לגלות שחושבים עליך שאת שתלטנית (כי את מכבה לכולן את המוסיקה כשהן רוצות לרקוד) בררנית (כי אין כמעט סוגי אוכל שאת מוכנה לאכול) ורגישה יותר מידי (כי את צועקת בכאב אם מישהי הניחה עלייך יד בידידות).

אבל מה תעשי אם בשבילך, כשמישהי מתחככת בחולצה שלך בעדינות, את מרגישה כאילו גירדו את עורך בנייר זכוכית? ומה לעשות אם בשבילך ספסל מתנדנד זו תחושת בהלה וסחרחורת רצינית? איך מצפים ממך במצב כזה לתגובות נחמדות? ואם מצפים ממך, איך תוכלי לשלוט בזה כשאת מרגישה כל כך לא נוח לפעמים, בלי יכולת לספוג את זה ולשתוק?

סביר להניח שאת לא נהנית מהמציאות הזו והיית רוצה להרגיש נוח יותר בסיטואציות שונות של החיים.

אז הבה ונראה.

עלינו לדעת שהפרעה בוויסות החושי יכולה להיות קיימת אצל אנשים בכל גיל.
לפי מה נחליט אם מדובר בהפרעה? לפי התפקוד שלנו. אם ישנו קושי משמעותי בתפקוד, עד כדי כך שאי אפשר לשאת את המצב, או שממש נמנעים מפעולות מסויימות עקב הקושי – זו יכולה להיחשב הפרעה.

זאת אומרת, שלא כל רגישות לריח, לרעש לאור או למגע כלשהו – היא הפרעה. לכולנו רגישויות שונות. צורת התפקוד שלנו היא זו שקובעת.

כל אחת מאיתנו חווה את העולם אחרת. אפילו אם אתן שתי אחיות קרובות בגיל ודומות במראה, ישנות באותו חדר וגדלות באותה משפחה – עדיין לכל אחת מכן יש חוויית עולם אחרת, החושים שלנו פועלים בעוצמה שונה, ואנחנו מפרשות את כל מה שקורה לנו שונה אחת מהשניה אפילו אם היינו באותו ארוע.

אתן בוודאי מכירות את ההבדלים הפשוטים ביניכן לבין החברות. את אולי שקטה יותר ומעדיפה פעילויות רגועות, וחברתך אוהבת אקסטרים, אקשן, מדברת בקולי קולות ובכמות גדולה.

את לא שמה לב לציוץ הציפורים בזמן השיעור בעוד חברתך מוסחת מכל צפצוף חלש שצץ ברקע.

את אוהבת ללבוש קטיפה ולחברתך הבד הזה ממש עושה צמרמורת.

וכו'.

אז מה עושים אם זיהינו את עצמנו עם קושי בוויסות חושי שמשפיע על התפקוד בצורה משמעותית?
ראשית חשוב לדעת שיש דברים בחיים שיכולים להשפיע לטוב ולמוטב על הקליטה החושית שלנו.

למשל, אכילה לא מאוזנת, חוסר בשעות שינה, מצבי לחץ וטראומה, ושינויים הורמונליים – יכולים מאוד מאוד להשפיע על האופן של קליטת גירויים מהסביבה, על הפרשנות שלנו אותם וכן על התגובה.

רוצות דוגמה הכי פשוטה?

כשאת ישנה שעתיים בלילה ולמחרת הולכת לבית הספר, סביר להניח שבסביבות השעה 7 בערב (בהנחה שלא הלכת לנוח אחרי הלימודים ואת כבר ערה בערך 13 שעות ברצף פלוס חסר שינה מהלילה הקודם) – יש רעשים שיפריעו לך ויהיה לך קשה להבליג ולא להגיב אליהם. והתגובה שלך… הו הו, אולי עדיף לא לתאר אותה… את תהיי חסרת סבלנות ועצבנית בהחלט.

כנ"ל כשאת רעבה מאוד.

לעומת זאת, כשאת ערנית, שבעה ורגועה, יעבור לידך טרקטור ואת תחייכי ותחכי בסבלנות שהרעש יסתיים.

אז לפני שמתחילים לחשוד בהפרעות שונות, נבדוק את התפקוד הבסיסי שלנו. נתקן את מה שצריך תיקון ונמשיך לבדוק.

אם הסתבר שהכל אצלך בסדר, ובכל זאת יש לך קשיים בתפקוד כתוצאה מגירויים חושיים, סביר להניח שזה לא צץ מהיום. את כנראה היית כזו כבר מגיל קטן. לא רגועה, רעש מטריד אותך, בוכה כשמחליפים לך בגדים. בהמשך לא אהבת תווית של בגדים, ויש סוגים של גרביים שאת לא מוכנה לגרוב בגלל התפר המכאיב באצבעות, סיננת סוגים מסויימים של אוכל וברחת מהאולם בגלל התזמורת.

כמובן שכל אלו רק דוגמאות ולא שכולן באמת צריכות להתקיים באותה אחת.

איך מטפלים בזה?
קודם כל מאבחנים. פעמים רבות יש בלבול בין ויסות חושי להפרעות אחרות. ולכן אנחנו לא קובעות לבד ש"יש לי הפרעה בויסות החושי". רק איש מקצוע יכול לעשות זאת.

מרפאה בעיסוק היא הגורם הנכון לאבחן הפרעה בויסות החושי וגם להמליץ על הטיפול הנכון.

אם יש לך חשד לקיומה של הפרעה בויסות החושי, לכי לאבחון ולטיפול אצל מרפאה בעיסוק. אפשר לפנות למרפאות ריפוי בעיסוק באופן פרטי, והכי פשוט לבקש הפניה מרופאת המשפחה למרפאה בעיסוק של קופת החולים.

מה יבדקו אצלך? מה את עושה בחיים, מהם הדברים שלא טובים לך, איפה את מצליחה יותר ואיפה פחות. בנוסף, יבקשו ממך למלא שאלונים ואולי גם אבחונים מסוגים נוספים, כדי לאסוף מידע על הקושי.

בסיום תהליך ההערכה (איסוף המידע) יוכלו לקבוע האם אכן זו הפרעה בויסות החושי, וגם לבנות תכנית התערבות (טיפול) לקושי, או להמליץ על טיפול בתחום אחר (אם מסתבר שזה לא ויסות חושי).

הטיפול בקושי הוא שונה מאדם לאדם לפי עוצמת הקושי ולפי הצרכים האישיים. אין כאן מקום להמלצות מפה לאוזן. מי שזקוקה או חוששת מהשלכות של הרגישות התחושתית שלה, תפנה לאבחן את עצמה ולקבל המלצות אישיות לטיפול.

נאחל לכולכן בריאות איתנה וחיים שלווים ומאושרים!