תפריט
צַיירו לי כאב,
ביקשתי
הם ציירו:
צִיירו לי דם
ציירו לי שבר
ונפש אדם
משתגעת בקבר
ציירו לי מכות
ספסל ברחוב
עיניים ריקות
מכח לסחוב
ציירו לי גלים
ויד מנפנפת
אפס מילים
אדישות שעוטפת
ציירו לי מחשב
ואשה בחלון
וגם גבר יושב
על גדר של קלון
ציירו מצבות
לב בלי מזור
בחול עקבות
ללא דרך חזור
צִיירו לי צרחות
בדידות לשנים
נשמות שבוכות
מחוסר אונים
ואני לקחתי דף
משכתי עט לפינה
והטבעתי שם בצד
נקודה אחת, קטנה
.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
49 תגובות
זה.. זה דבר שצריך לעבור עיכול, השיר שלך.
אישה של מילים את. אמנית.
אני אוהבת את הנשמה שלך:)
זה שיר.. זה אני. אדם שאי אפשר לעכל🙈.
אישה של מילים.
יעל. את…
.
זה מפחיד.
זה ככה.
.
תגידי לי, את רצינית??
הייתי בטוחה!! שאת מדברת על השואה.
את משתגעת בקבר?? את באמת כל כך מרגישה נורא?
טוב, אולי באמת את מרגישה ככה אז מי אני שאדבר.
אבל שין יקרה, בואי ניקח דברים בפורפורציות. יש לך כישרון ענק בכתיבה, ולפעמים קורה שאנחנו מגזימים איתו (מניסיון שלי).
כל דבר אומנתי מגיע מתי שהוא להגזמה. וגם שירים וכתיבה…
ואפשר לנתב את הכתיבה המדהימה הזאת שלך למקומות מחזקים, בעיקר אותך. תחשבי על זה.
אוקי, סולם.
בואי אני אסביר לך.
יש אנשים שכן. ככה הם מרגישים. לפעמים.
וככה זה.
וזה קשה להם. גם אם זה נראה לך מוגזם, תדעי שהם לא מגזימים.
יש להם רגש חזק יותר. כואב יותר. קורע.
שין רק ניסתה להביע אותו פה.
והצליחה.
רסק יקרה, אני יודעת בדיוק למה את מתכוונת.
גם למה שין מתכוונת.
הרי אף אחת מאיתנו לא משתגעת בקבר, כולנו חיות ב"ה. וגם אין לב בלי מזור.
אני גם הייתי כותבת פה, שירים שאת ממש היית נהנת. בשמות אחרים כמובן. כמה כאב… כמה חסר… ובאמת ובתמים הרגשתי ככה. הרגשה שאני לא רוצה שתרגישי לעולם, בדידות איומה, לב קרוע. כפשוטו.
עבר זמן, ה' נתן לי כמה מתנות שאם לא הייתי פוקחת עיניים לא הייתי רואה אותם. וזה פשוט נתן לי להסתכל על החיים במבט שמח, במבט בריא וטוב.
יש לי קשיים יום יומיים. לא מתלוננת ברוך השם, כל אחד והפעקאלע שלו.
אבל… אם יורשה לי…
שין. את נערה בוגרת וחכמה, וגם גדולה. יותר ממני לפחות. החיים מזמנים לנו מצבים קשים, נכון, החכמה היא להתחשל מהם. ותאמיני לי שהקב"ה רוצה שיהיה לך רק טוב. ואם את באמת מגיש ככה, חתומה על ציור כאב ודם, אולי כדאי שתציירי ליד פרח אדום, ליד החתימה, פרח אדום עצוב ובולט.
קחי בית משיר שכתבתי, תביני שגם אני עוברת דברים. וסליחה אם הייתי בוטה מדי בתגובה הראשונה.
*למה את בחול,
חיים זה דבר שמח
הים הוא יפה אבל כחול
לחיות זה צבעים של פרח*.
זהו. זה מה שיש לי להגיד, למה אנחנו בחול. כי באמת החיים זה דבר שמח.
בהצלחה לכולנו. ושוב סליחה.
דווקא לא השתמע מהשיר שכל התיאורים האלה הם הכאב ששין עוברת.
לא יודעת מה איתכן, אני ראיתי כאן שמתוארים כל מיני סוגים של כאב('ציירו לי כאב, ביקשתי', ואז מגיעים 'ציורי הכאב' – המון תיאורים של סוגי כאב שישנם), דם ושבר ומכות והכל, ואז עוד סוג של כאב, אילם יותר, שמתבטא בנקודה אחת קטנה. ונכון, זה שהוא מופיע ליד שאר סוגי הכאב הקשים האלה יכול לגרום למחשבה של 'מה ההשוואה פה, בכלל, ברור שכל מה שמתואר בשיר הרבה יותר קשה, מגוחך לשים נקודה ליד כל זה, איזו מגזימנית הכותבת הזו', אבל אני חושבת שזה מה שהשיר בא לומר – לתת לגיטימציה גם לכאב מסוג כזה, שהוא לא כל מיני מילים דרמטיות או כל מיני מצבים קשים שאצלם יש לגיטימציה לכאוב. גם לכאב כזה מותר להיות מובע, וגם הוא סבל. וגם הוא מגיע בהשוואה לשאר סוגי הכאב, למרות שהוא כביכול קטן ומושתק ולא ממש יכול(או מצליח) להתבטא.
זה מה שאני חושבת.
מצטרפת לכל מילה שלך! כתבת בדיוק מה שאני חושבת ולא הצלחתי להסביר
הדעה שלך כמעט כמעט נכונה.
תודה לך שביטאת אותה!
שניה לפני שמתייחסת למה שכתבת, רוצה רק לדייק את השיר:
מה שרציתי לומר בו, זה איך כאב מבוטא בי.
ככה:
.
השיר עצמו, מדבר על כל מה שאחרים ציירו. שאחרים ביטאו. ואחרים, הם לא אנשים של מציאות.
ומה שאחרים ציירו, זה לא הציור שלי. אני לא חתומה על כלום.
זה מה ששיר אומר.
ועכשיו אתייחס למה שאמרת את:
דבר ראשון- צודקת. בכתיבה אפשר להגזים. אומנות יכולה לחרוג ממסגרת. זה מה שיפה בה.
כשכאב נצמד לאומנות, מילים לא מתאימות עצמן לכלום, הן צועדות בדרך שלהן.
אסביר את אחת משתי הדוגמאות שציינת: 'נפש אדם משתגעת בקבר'.
אף אחד לא משתגע בקבר. מי שמגיע אליו, הוא מי שסיים תפקיד. גוף, חזר למקומו. נשמה, הגיעה למקומה. אין שם כלום כדי להשתגע. לעומת זאת, נפשות משוגעות, יש הרבה. אולי לא הרבה, אבל אני אחת שכותבת על עצמה. ומכירה נפשי שלי. לכל אחד הגדרה אחרת ל'שיגעון'. קבר, איננו רק חפירת אדמה, ושיש מונח מלמעלה, לבן. קבר יכול להיות גם כאן, בעולם שמעל לקרקע. יכול להיות הכל. החל מערימת מבחנים ומטלות שנותנות תחושה כאילו קוברות, וכלה בהפרעות למינהן. ותהום פעורה בין לבין.
שנית- צודקת. אלוקים רוצה שיהיה לנו טוב. וחיים, מזמנים המון קשיים. כאב. חסר. בדידות. אוויר שבורח. שפיות שנגמרת. '…ונפשי יודעת מאד'.
אין אחד שלא עובר. ככה בנוי עולם, רצוף בקושי, ככה אנחנו.
ואלוקים, נותן מתנות כדי לעבור, לשרוד או לחיות.
אחת המתנות שהוא נתן לי: מילים. לכתוב. ללכת איתן עד הסוף. לכתוב דברים שלא אומרים. לסדר איתן עצמי.
אין על מה לבקש סליחה. תודה שהבהרת את עצמך, וסליחה אם הבהרתי אותי במילים ארוכות מדי. מקווה שהבנת.
נ.ב.
אשמח אם תצרפי את כל השיר. הוא הצליח לסקרן אותי.
עוד נ.ב.
תודה לנקודה ולילדה עם שם כואב.
בטח. הבנתי שכנראה זה היה הרעיון של השיר, בעצם לקחת דברים ממשיים והפכת אותם מופשטים.
זה מדהים, זה יפה. זה מעורר המון מחשבה.
אבל זה היה מוחשי כל כך, כמעט הרחתי את הדם. וזה היה מפחיד. מפחיד מאוד.
ואולי בעצם זה מה שהפריע לי. כי כתבת את זה מוחשי, לגמרי. עובדה שחשבתי שזה מדובר על השואה… לא היה איזכור אחד, במהלך השיר, למעט התחלה וסוף, שמדובר בדימויים.
וזה בהחלט כישרון מדהים שה' נתן לך.
תודה שאת מבינה, תודה שהגבת. זה לא היה ארוך מדי.
נ. ב.
השירים שלי הם בעיקר של עצמי, לא אוהבת לפרסם אותם. במיוחד שלאחרונה אני כותבת מאוד מאוד מעט.
אז לא אוכל לצרף את השיר המלא. סליחה.
עוד משהו שרציתי לומר, וסיימתי להיום. סליחה שין.
סליחה אם זה פגע בך.
כישרון באומנות הוא דבר נדיר. דבר מדהים וטוב.
אומנות זה כל דבר שמבטא את הנפש בצורה קצת אחרת- ציור, פיסול, כתיבה, אפילו נגינה. יש עוד דברים כמובן.
הנפש פורצת במלוא עוצמתה, ממלאה לנו כל נקודה בלב, במוח, בנשימה. כך שמטבע הדברים, כל דבר אומנותי, כדי שבאמת ירגש אחרים צריך להיות קיצוני. כמו שבשעת הציור, הפיסול, הכתיבה, הנגינה הנפש מרגישה חופשיה ומתפרקת. הנפש לא מגזימה אף פעם, זה פשוט מה שהיא מרגישה. אבל, בשעת האומנות זה מתפרץ ולכן זה הופך לקיצוני. הרי אף אחד לא נכנס לתוך נפש האמן, אף אחד לא חש את ההרגשה שלו באותו רגע. אפילו האמן בעצמו, אחרי תקופה (יכול להיות קצרה או ארוכה), רואה את היצירה שלו ורואה את הקיצוניות.
שין, את אומנית נדירה. כאחת שקצת הרבה מתחברת לעולם הכתיבה אני מאוד מתפעלת מהיכולות שלך, החרוזים המדויקים, העולם המופשט שאת נכנסת אליו, המבנה המדיוק. לא לכל אחד אני אומרת את זה. אני אחת שדיי בוררת את השירים שאני קוראת.
יש בשירים ובחיבורים שלך קיצוניות. כמו בכל יצירה. הבעיה מתחילה זה שכבר אנחנו עמוק בתוך האומנות. או במילים אחרות, לאומנית כמוך- עמוק בתוך העולם המופשט. אני יודעת שבאמת דמיינת את הקבר, את העצמות. את הגדר. את הגלים ובעיקר את כל מה שמתלווה לזה, הרגשות. וזה באמת מפחיד. זה מטלטל, זה קובר, זה מעיף.
כשכבר חיים את האומנות, תחשבי על זה שהנפש כל הזמן פתוחה. היא יותר ויותר סופגת דברים שהיא לא הייתה סופגת לולא היא הייתה סגורה, קצת, רגיל.
כבר כמה זמן שאני שמה לב שאת מעלה דברים כואבים, שין. אני לא רוצה שיכאב לך. יש לך נפש כל כך עדינה שכשהיא פתוחה כל כך הרבה זמן היא מרגישה נורא.
אני גם לא בעד שתסגרי אותה. אני בעד שתפתחי אותה טיפה – טיפה, שהיא לא תבהל.
וגם, שתכניסי לה תקווה. יש לך כח לשלוט עליה, הנפש והרגשות שלך לא שולטות עלייך. תני לה תקווה. תספרי לה כמה ה' אוהב אותה. היא צמאה לזה.
(לאחרונה הייתי ביד ושם, ככה שכל דבר מזכיר לי את השואה. והשיר שלך, אם תקראי אותו שוב, תביני כמה הוא תואם, אחד לאחד, לשואה.)
ואשמח שתעירי, או תאירי לי, על מה שכתבתי. אשמח לשמוע את דעתך.
את צודקת. ממש.
יודעת שהרבה מהדברים שאני עוברת מגיעים מהמקום זה של נפש האמן שבי, רגישה קצת יותר מדי.
את לא קראת כמעט חיבורים שלי, כי על כל מה שאני מעלה לכאן, יש בערך עשרים-שלושים ואפילו יותר, שירים אחרים.
אבל יותר מהגיוני שאת כולם מאפיינת מה שאת קוראת לו 'קיצוניות'.
(זה מה שאני אוהבת בשירים שלי. לכתוב על משהו-שניים, לגלות שלב אחר שקרא, פגש את המילים במקום אחר לגמרי.
השיר הזה יכול להיות תואם להמון דברים, ומפני שהראש שלך תפוס שם, זה מה שראית בשיר…)
תודה על התגובות שלך, ועל כל מה שהיה בהן.
אז תעלי את השירים היותר מעודדים, טוב? זה באמת מכניס (אותי לפחות) להרגשה של איפה אני מזדהה. ואני לא רוצה להזדהות. אני רוצה להזדהות עם דברים שמחים, טובים, מחייכים.
תעשי מה שאת רוצה, כן? אני לא אגיד לך מה לעשות. קחי את זה כהמלצה.
תודה לך.
תשפטי.
אל תדון חברך עד שתגיע למקומו..
שמחה בשבילך שאת חושבת שזה הגזמה…
(תרשי לי לומר לך גם לחשוב לפני שאת מריצה מילים על מקלדת)
דווקא כשאני קוראת את התגובות שלה הן לא נראות לי שהן מגיעות ממקום ביקורתי ושופט…
סה"כ רצתה להאיר כאן איזה עניין
—
וואו
אני חסרת מילים.
תכלת. איזה שם יפהפה.
תודה.
ככה, נקודה חרוטה.
חזק.
.
(כמה כאב. כמה.)
.
כ…כה.
(כמה.
גדול מכל מה שבתים של שיר אמרו.
קטן קטן. כמו נקודה חרוטה. חזק).
וואו.
מילים כל כך עדינות ושקטות שאומרות את הכל.
שין את משו:)
אני כל פעם מחדש מנסה להבין למה את מתכוונת ולא מצליחה, זה התסכול שלי בחיים..
את יותר מדי עמוקה(;
התחברתי ממש "ציירו לי גלים ויד מנפנפת אפס מילים אדישות שעוטפת"
וואו, תודה.
אילו מילים טובות- – –
התסכול היחיד שנשאר לך, מה? 😅
אני באמת מדי עמוקה:/
ככה, ציירו.
ככה, נקודה.
בפינה…
—
שין.
.
.
(מילים נעלמות מול יופי וכאב של מילים, ונקודה)
.
ככה.
נקודה. קטנה. בפינה.
מי בכלל רואה. כמה היא גדולה.
כמה… הוא..
.
(לא צריך מילים. בשביל זה יש לב פועם, ונקודות).
עמוק ומעניין.
תודה!
וואו. אינמילים.
וואו כולל את כל המילים, כמעט;)
אאוצ'.
שין.
❤.
אאוצ'.
תודה…
נקודה אחת, קטנה.
נקודה… של כאב.
.
איה. כמה דקירות ספגתי עכשיו.
זה כואב… נורא.
.
התיאור הזה.
הכתיבה שלך. ומילים…
איה.
.
מה זה, שין.
זה.. ככה.
.
נורא כואב.
נורא כלום.
מילים.
רק מילים.
אני.
סליחה אם.. הכאבתי… מדי.
ו..תודה.
וואו, שין. אחד היפים, החכמים, האאוצ'ים והנוגעים שלך עד היום.
טלטל אותי קצת השיר הזה. והעברת פה המון. בכמה כיוונים. וזה כל כך יפה.
אני עילגת כרגע, מחילה. אבל פשוט תדעי שאהבתי.
אה, ונקודה, אבל מהסוג השני.
.
שניה אחרי ששלחתי את התגובה, חשבתי על זה שאולי 'אהבתי' זו לא המילה הנכונה לכזה שיר.
אולי, אממ.. 'התחברתי' יתאים. לא יודעת.
אוף, כל מילה שלי סתם הורסת, מול כזה שיר צריך לשתוק פשוט.
לכן קיימות נקודות. כשאין מילים.
שום מילה שלך לא הורסת. גם לא תהרוס.
וכיף, לפגוש מילים שלך. אלף זמן לא היית פה.
שמחה שאהבת.
שקראת שיר, נתת לו לפגוש בך. להבין.
קצת כואבת שהתחברת.
נקודה. מסוג שני.
.
ואי,
זה היה כואב, ממש.
מי הם, הציירים האלו?
את, תציירי את.
זה היה כואב.
סליחה.
מי הציירים? לוידעת.
אולי אני של פעם. אולי אנשים של דמיון.
אני. לא מציירת.
אני ככה:
.
שין..
הלב שלי נקרע מהתיאורים.😢😢
הדמעות כבר לא נשארו בעיניים.
.
השיר שלך נגע בי מאוד,
הכי יפה שלך שקראתי…
העתקתי אותו מילה במילה לטלפון
שאוכל תמיד לקרוא אותו…
ריגשת אותי❤❤❤❤
לב…
מצטערת עם הכאבתי מדי.
תודה ש…קראת. שאהבת. שהעתקת לך.
אחרי הכל, זה סוג של משמח לדעת את זה..
❤
🤐
כשאין מילים
והצרחה עוד מפעמת
באלפי צלילים
לא מגמגמת
רק רוצה לצאת.
שין, הכתיבה שלך.. .😶אעע
.
❤.
לא מגמגמת.
רק רוצה לצאת.
וואו. זה…
תודה, ילדה.
הייקוש.
.
שין,
אה… הכל הכל בסדר?
אה.. אהממ… כן.
הכל הכל בסדר.
תמיד.
את בטוחה?
את משכת עט לפינה
הטבעת שם נקודה קטנה
והעט על הנקודה נותר עומד
מעמיק אותה באלו שאחריו.
.
מעמיק אותה.
יוצר ממנה תהום.
ואין סוף.
.
.
.
.
כאב……