כולם עטופים ברוח

כבד לי ואני ממהרת כדי לחמם את ארוחת הצהריים לפני שכל החבר'ה יגיעו הביתה, אבל אני לא יכולה להתעלם מהמחזה הנפלא שרואות עיני.
אני רואה אתכן, בנות התיכון, יוצאות במהירות מהמבנה המוגן של ביה"ס הישר לזרועותיו הרטובות של מזג האויר. אתן עטופות מכף רגל ועד ראש:
מעילים, קפוצ'ונים, מגפיים גבוהות, ושולי החצאיות הארוכות שלכן נרטבות בשלוליות שנקוות במדרכה המשובשת. המחמירות אף מוסיפות כובעים, כפפות וצעיפים.
כמה מלבב המראה הזה. כמה משמח!
היום אף מורה לא הייתה צריכה להעיר לכן על כפתור אחד פתוח מידי בפתח הצוואר. האימהות נטשו את המאבק על מספר קיפולי השרוול.
היום גשם. קר.
ה' השיב לנו רוח – רוח מלשון רוחניות.
ומייד – ירד הגשם – הורדנו את תאוות הגשם/ גשמיות.
יחד עם הרוח הקרה, אתן אפילו מבלי דעת – מתעלות ברוחניות, עושות את תפקידכן האמיתי שלשמו כל נשות ישראל באות לעולם, ובו משביע את כולנו ריבונו של עולם בטרם ירידתינו לכאן: "היי צנועה, היי צנועה"!
הגשם יורד ויורד….
ויחד איתו הוא מוריד את כפכפי האצבע, את השרוולים, מכסה ברכיים ואפילו ראשים של ההולכים ושבים ברחובות.
מראה מדהים. אין ספק.
כולם עטופים ברוח – תרתי משמע.