תפריט
בס"ד
היא היתה בודדה במשך שנים
כל בניה גלו למקומות אחרים
היא לא ידעה לאן הלכו
לא ידעה שללכת לא רצו
שהם רק מחכים לשוב אליה
מתגעגעים להתרפק על אבניה.
עד שיום אחד כשעמדה על תילה
והזוהר הישן עוד נצנץ באפילה
היא ראתה אותו
בן מוכר שלה, זכרה איך שיחק בילדותו.
הטוהר הפשטות
הזוהר העצבות
קישטו אותה ביחד לכבודו
והוא הגיע התיישב
מול אבניה התפלל
שיבוא כבר הגואל אליה.
והיא הקשיבה ורצתה
לזה שנים חיכתה
וידעה שהתפילה הזו לא תשוב ריקם!
עברו אלפי שנים, הבנים כבר לא זוכרים
את יופיה וקדושתה הם לא יודעים
אבל היא שמחה כי זכתה לראות
איך שם למעלה הצטרפו כל התפילות
חזרו אליה הבנים, התרפקו על אבניה
הם גם חזרו לטייל בין סימטאותיה
הקולות שאהבה חזרו וברכת הכוהנים
ובשבתות שוב נשמעו בתוכה הניגונים
וכל אבן בה זהרה נצנצה מקדושה
הן שבו בניה כמו שביקשה
ויום אחד כשעמדה על תילה
כשהזוהר הישן שוב נצנץ כבתחילה
היא ראתה אותו
בן מוכר שלה, זכרה איך שיחק בילדותו.
הטוהר הפשטות
הזוהר האחדות
קישטו אותה ביחד לכבודו
והוא הגיע ועמד
עיניו התמלאו מיד
הרים ידיים להתחנן
רק שיבוא כבר הגואל
והיא הקשיבה ורצתה
לזה שנים חיכתה
וידעה שהתפילה הזו לא תשוב ריקם!
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
7 תגובות
וואו. הכתיבה שלך נוגעת ממש!!!
וכמה צריך לדעת.. שה' בחיים לא משיב תפילות ריקם! ה' אוהב אותנו! מחכה לנו!!
וואו מדהים
זה כיף לראות איך שאת מחוברת ככה לעיר הקודש ולארץ
אמהלה
אני בהלם
ממש הרגשתי את מגע אבניה הקרירות של ירושלים
את משק כנפי הציפורים בכותל
את הרוח שנושבת
את השקיעה שזוהרת
נסחפתי חחח אבל אמהלה את כותבת נדיררר
אהבתי,
ברמותת
עשי חיל:)) תכתבי עוד,בסדר??
תודה!!
ואני אשתדל😉
וואו. וואו. ממש יפה. המשיכי כך…
ארץ יפה שלי.
בתחילה היו בך אנשים רעים. עשו בך כבתוך שלהם, חשבו שלתמיד תהיי ביתם. ואת – מי כמוני יודעת כמה רק רצית להקיא אותם מתוכך ולא לתת להם לדרוך על אדמתך יותר לעולם, לטנף את קדושתך ויופייך הטהור.
ואז הוא הגיע, אהובך הקדום, שיועד לך מימי בחרותכם. השתטח ונשק את אבנייך. ואת פרשת את זרועותייך לחבק אותו, נתת לו לבנות את בתייך. לנטוע בך שדות וכרמים. לבנות בך בית מקדש לאלוקיו, לאלוקייך.
ואז התחילה מלחמת אחים. את התפצלת, נקרעת בתוך עצמך. יהודה וישראל. לא מצאת לך מקום להיות שייכת אליו באמת, בלי פיצולים ופוליטיקות. את שאפת להתאחד אבל הם התעקשו להמשיך ולהילחם. להסתבך בתוך עצמם.
ואז הגיע מלך אשור ושרף את ערייך, הגלה את רוב בנייך והשאיר אותך לבד. בלי ממלכת ישראל, בלי חלק ממך. מעצמך ובשרך. ואת חיבקת את שארית נשמתך, ניסית להתנחם בבני יהודה, בבודדים שנותרו בתוכך.
אבל אז גם הם עזבו אותך, כשהגיע מלך בבל להרוס את כל מה שעוד נשאר בך איכשהו. מקדשך נשרף, הנותרים בבנייך הוגלו לארץ זרה. להיות עבדי עם זר. אבל ליבם נשאר איתך, מכורתם. אהובתם.
שבעים שנה כל שהיה בך – רק שממה. ניסו להתיישב בך, לפתוח את סגור ליבך, אבל את שמרת עלייך. נאמנה לאהוב נעורייך, מאמינה שעוד ישוב.
והוא שב.
מחבק אותך חיבוק של געגוע, משקם אותך באהבה שהשנים לא הצליחו לשחוק.
עוד כמה מאות שנים חייתם יחד, רק כמה מאות. מאות של תככים ושקרים, כסף, אויבים וידידים. בוגדים ונאמנים.
ואז הגיעו הרומאים. שרפו אותך שוב, את שאריות תקוותך. לקחו את אהובך. השאירו אותך בודדה ועצובה, להזיל בסתר דמעות מפוחמות מאש חורבן.
אבל את האמנת. על אף שכמעט אלפיים שנה עברו, ויפי צעירותך הזוהרת כבר חלף עבר, נקבר תחת שכבות של אבל וכאב.
והוא שב. שינה את צורתו, זקנו גולח וכובעו נזנח אי שם בארץ נכר. אבל את זיהית אותו, את עיניו הבורקות. את ליבו הפועם. את הנשיקה שהעניק לך. נשיקה שהסירה ממך באחת את האבק, כבמטה קסמים.
קמת, הסרת את בגדי אלמנותך ולבשת חג. עטית על עצמך בגדים לבנים והתקשטת ככלה ביום חופתה, כמהה לאמץ אותו אל ליבך מחדש.
אבל טעית. לא כל כך מהר.
מלחמות. ועוד מלחמות. ועוד מלחמות.
מלחמות שכיסו את אדמתך באפור ואדום. לכלכו את שמלת כלולותייך.
ואת – כבר התרגלת. זה עוד כלום. העיקר שהוא לצידך.
ואז הגיעה שוב מלחמת אחים. רצית לצעוק להם שלא יעשו את זה לעצמם, שעד עכשיו זה הביא עליהם רק צרות. אבל אילמת היית. הם סתמו את פיך בשלטי הפגנות.
זעקת מיואשת שמישהו יושיע אותך ואותו, את אהובך. ואז זה קרה.
הכל התפוצץ.
דם, אש, ותמרות עשן.
כשסוף סוף הצלחת קצת לשמוח, למצוא לך נחמה באהבה ישנה – הם הגיעו. ירו בעיניו של אהובך, בראשו, ברגליו, בליבו, בכל מקום בגופו.
חמסו ממך את טובי בנייך. את חלקם העבירו לאדמות שגזלו ממך, את חלקם לעולם הבא.
ואת – צרחת ובכית, צעקת לאחד שחיבר בינך לבין אהוב נעורייך.
והוא שמע.
שמע והגיע לאחד את הקרעים.
תקיעת שופר הדהדה באוזנייך, אש טובה בערה על אדמתך. בית נחת שם. בית שהכרת מיד כשהתקרב אלייך. הבית שהיה שייך פעם לך ולו, לאהובך.
תלית בו עיניים מצפות, והפעם – לא התאכזבת.
הדלת נפתחה, והוא נכנס פנימה.
ואת חיבקת אותו, ולחשת משפט אחד.
אתה רואה, אהבת חיי? חזרת. חזרנו.
וואו כתבת יפהה!! ממש!
מוכשרת שכמוך😁😁
אולי תשלחי בתור פוסט? כי בתגובות לא מסתכלים כ"כ… וזה באמת מהמםם