יודבתית בסיום.

ככה בבום זה נגמר.
הכל.
הראש מנסה לפעול על אוטומט,
אבל הלב לא מצליח לעכל.
איך??
איך???
בצ'יק נגמרו להן 12 שנים של לימודים.
12 שנים שהפכו אותי למי שאני היום.
מה לא עברתי,
מה לא חוויתי,
מה לא הרגשתי.
אני יודעת שאולי הפוסט הזה דרמטי,
אבל רק יודבתית שאהבה את התיכון שלה כמוני יכולה להבין אותי.
הרגשות מעורבים. אולי רק עכשיו אני מתחילה באמת להבין את הקונספט של 2 נפשות בגוף אחד, פיצול אישיות כזה מרגישים רק בסוף.
מצד אחד,
וואוו! סיימתי 12 שנים!
מצד שני,
וואו, סיימתי 12 שנים…
אותן מילים, אותן אותיות, סבטקסט שונה.
חזרתי מטקס סיום הכי בנאלי ומשעמם שיש,
היה קצת ריגושים,
אבל לא מעבר.
קיבלתי תעודת גמר ואגרות קודש כמתנה,
תפסתי טרמפ עם חברה
והגעתי הביתה.
הביתה.
לבית עם אנשים שונים ממני, שהיום שלהם היה יום רגיל.
הם לא סיימו יסודי-חטיבה-תיכון
החיים שלהם לא משתנים ברגע.
הם חיו את שלהם,
ואני מתמודדת עם הטירוף חושים בתוכי.
ואף אחד לא יוכל להבין אותי.
אולי כדאי לי לכתוב לרבי.
ככה בבום זה נגמר.