ידיים כבולות

שולחנות אפורים בוהקים , כיסאות כחולים , מחברות וקלמרים , ויד שכותבת מהר , מנסה להספיק את הסיכום של המורה להיסטוריה . השיר שהמזכירה בחרה לצלצול- אי אז – דווקא נחמד , יכל להיות שאם הייתי שומעת אותו סתם כך הייתי דווקא מחבבת אותו, אך כעת הוא צורם באוזניי ברעש בלתי נעים , אולי זה כי לא נעים לי לחשוב על מה הוא מבשר .
הפסקה .
כמה אהבתי אותה בכיתה א' , וכמה הספקתי לשנוא אותה .

הצלצול הצורם מפסיק , אני מותחת את הגב – פונה להביט בבנות שיושבות מאחורי אותם שולחנות אפורים בוהקים ועל גבי אותם הכיסאות הכחולים .
הלוואי שבני אדם היו פשוטים כמוהם .
אבל הם לא .

המורה יוצאת והבנות מתחילות להתאגד לקבוצות , לוקחות לעצמן סתם איזה שולחן ויושבות סביבו לפטפט,
חלק יוצאות ומתפזרות , ורק ילדה אחת יושבת ובוהה בתמונה הזאת בעיניים כלות ,
אחר כך ממצמצת , נושמת עמוק ופונה למלחמה האישית שלה
" נו , שבי , דברי איתן"
"נראה לך ? מה פתאום , אין סיכוי "
"מה הבעיה ?"
" מה- מה הבעיה ? אני לא הולכת , מה אני קשורה למה שהן ירצו אותי ? די , נו .."
"מה אכפת לך? תנסי !"
"מה תנסי ?אנחנו אולי סבבה אבל מה הקשר שאני יישב וידבר איתם ?"
"אם את חושבת שאין קשר , אז באמת הגיעה הזמן שתייצרי אחד כזה .. תנסי כבר , מקסימום -תצליחי!"
"סבבה , אני יעשה את זה , אבל אל תחיי באיזה אשליה , לא ייצא מזה כלום "
"נו "
"אוקי !אני עושה את זה !רוגע "

נושמת שוב עמוק , הולכת ,לוקחת כיסא ומתיישבת , כמה מבטים מוסטים , כמה סימני שאלה קטנים ,
והשיח חוזר למסלולו .
הידיים בינתיים הספיקו להתכווץ לתוך עצמם , כמו מן מגוננות עליי מהפחד של הדחייה .
והעיינים מתחילות לברוח לצדדים והכסא לבעור .
עוד נשימה .

הנסיונות להתערב בשיחה דווקא עולים נחמד , השיח שהיה משעמם ויבש עד לפני רגע מתחיל להתחמם והקול שלי נשמע בו , בנות עונות ומוסיפות , ויש כמו מן תחושה נעימה כזאת בשולחן , תחושה שאני לא מרגישה . רק מתח .ולחץ. למה ???
הרי אנחנו סבבה . הם מחייכות אליי , אומרות בוקר טוב , בשיער אפילו מדברות איתי , קל וחומר אם זה בת שיושבת לידי ..
אבל תמיד איכשהוא הן ידידות .
אף פעם לא חברות .
השאלה של ה-למה? הייתה כנראה חזקה מידי , אחרת אי אפשר להסביר איך היא דחפה אותי מכל הרצונות הטובים ,
מהניסיונות ,מהכיתה , ישירות ללוקר , וכשאני מול הלוקר – מנסה לשחק אותה עסוקה מאוד ולהתעכב עד כמה שניתן מהחזרה לכיתה -לא קר בחוץ – אך עדיין איכשהו בפנים קר לי . מצמרר .

וכשאת הלוקר נועלת –
אני יודעת שאומנם ניסיתי כבר המון פעמים להתגבר על הפחד שלי מהחברה , ואומנם גם המון פעמים נכשלתי .., ואני יודעת גם שאומנם כל הניסיונות עד עכשיו לא הצליחו להביא את התוצאה ,
אבל כל זה לא משנה . יחד עם הלוקר הננעל כל פעם מחדש כך גם אני נעולה על המטרה שלי עד הסוף .
אני עוד אשתחרר מהאזיקים שלי – יהיו חזקים כאשר יהיו ..

ואמשיך לספור כל הצלחה קטנה כאילו הייתה היא פרח בשדה קוצים , כל בת שבאה לדבר איתי , התיישבה לידי , ועניתי לה בפתיחות ובביטחון , וראיתי את זיק ההערכה שלה שבישר לי שיש שם משהו מתחת לאזיקים האלה – משהו אמיתי ויפה שרוצה רק להשתחרר, והוא עוד ישתחרר . אני יודעת .