טור אישי (בעצם, אם קראתם- אז כבר לא…).

יבוא יום ותחפשי את כוכב הצפון שלך.
כע
יצאנו.

היה חם באותו הלילה.
עציצי הנענע נראו קמלים וצמאים יותר מאי פעם. אומללים.

"תסתכלי למעלה, מתוקה. מה את רואה?" הרגשתי את חום ידה בידי.
"אהמ….. שמיים שחורים, ו.. אה, הנה כמה ציפורים שעפות……. ו….הירח!הנה הוא!" הבטתי לעבר אימי בגאווה.
היא חייכה במבט מלטף.
"וזהו? את לא רואה עוד משהו, יקרה?".
"אהמ….." נשכתי שפתיים ואז פתע אורו עיניי "אה, כן, ברור! הכוכבים! הנה הם" שלחתי את אחת מאצבעותיי לעבר נקודה בלתי מזוהה בחלל השמיים.
"נכון, מקסימה שלי. הכוכבים. תביטי בהם. תסתכלי ביופיים, באצילותם, בפשטותם הכובשת. בטוב שהם שולחים אלינו. ב—"
קטעתי אותה חסרת סבלנות "אני לא מבינה כלום…… את מדברת אליי או אלייך אמא?" היא נעצרה לרגע. שואפת. נושפת אוויר.
"חכמונית אחת" היא צחקה בחיבה והנמשים הכתמתמים שלי הבריקו. שידרו אהבה.
"האמת? יותר לעצמי…. אבל גם אלייך, אילניתוש. יבוא יום, וגם את תצטרכי את עזרתם וטובתם של הכוכבים הללו. תצטרכי בחיבוק העוטף שלהם. באור המנצנץ בחשיכה. תשתמשי בייחודם. בזוהרם" מקהלת צרצרים ליוותה את מילותיה המעורפלות. היא הייתה נראית לבנה וטהורה כל כך באותו הרגע, זוהרת. ככוכב.

פיהקתי. "אמא, אני עייפה".
היא עדיין לא סובבה את מבטה, כשראשה בשמיים היא לחשה. במאמץ. כאילו כל מילה שלה שוקלת טון "יבוא יום. ותחפשי את כוכב הצפון שלך".

………………

מקהלת צרצרים ממשיכה.
אני במיטה.
אמא במרפסת.
כוכב צפון חמקמק עוד פורש מצודתו.

**************

יוצאת.

ריח עציצי הנענע שאימי עוד דואגת לטפח מידי יום מכה בפניי. מתערבב בריחו המזוכך של הגשם. שניהם יחד יוצרים שילוב טהור.

שמיכת כוכבים כהים מעליי. כל אחד מהם יפה. נקי יותר מהשני.

כל אחד מהם מגן.
מלטף.
שופע חיים.
צועק לי.
בלאט.

ואני מחפשת.
בדיוק כמו אמא לפני שתיים עשרה שנה.
תרה.
שואלת.
אחר כוכב הצפון שלי.

ומקהלת צרצרים עוד מלווה.
אמא כבר מזמן אינה במרפסת.
אני פה במקומה.
ומלמעלה מהתל בי כוכב צפון חמקמק.