חיים את הזמן /מצורע

הפרשה שלנו עוסקת בדיני נגע הצרעת ומפרטת אותם. אחת ההלכות היא שאם אדם נטמא בצרעת, עליו להתרחק מכולם – להיות בבידוד מחוץ למחנה שבעה ימים.
התורה קובעת שביום שהכהן, שהוא הסמכות לזהות צרעת, מזהה שאכן מדובר בצרעת – האדם נטמא מיד. אבל יש יוצא מן הכלל.

ישנם מקרים בהם טומאת הצרעת "נדחית" בגלל סיבות מיוחדות. כך למשל "חתן שנראה בו נגע – נותנין לו שבעת ימי המשתה", כלומר מחכים עד סוף ימי השבע ברכות.
עוד דוגמא זה אם הכהן זיהה את הצרעת בחג – "נותנין לו כל ימות הרגל".

מאיפה למדו חכמינו הלכות אלו? על פי דעת אחת בגמרא, לומדים מהפסוק "וציווה הכהן ופינה את הבית" – לפני שהכהן מכריז על בית שהוא טמא, הוא ממתין שיפנו את הרכוש מהבית. כי כשהוא מטמא את הבית – כל התכולה טמאה גם היא, והתורה חסה על ממונם של ישראל, שהרכוש לא יטמא.
אז הגמרא מגיעה למסקנה שרם אפשר לחכות בשביל שהרכוש לא יטמא, אפשר לחכות לדברים חשובים באמת, כמו חתן או לכבוד החג.

אם נחשוב רגע על מי באים נגעי צרעת?
זה הרי לא פצעים שמגיעים בגלל מחלה, אלא הם באו על האדם בגלל לשון הרע שדיבר.

בתחילה הופיעו נגעים בבית, אם בכל זאת לא שב האדם מרשעו – היה הנגע מגיע לבגדיו. אם בכל זאת לא שב – היה מופיע הנגע בגופו ואז היה נשלח לבידוד שלא יוכל לדבר לשון הרע ושיחזור בתשובה.
ועל יהודי כזה התורה מתחשבת ומכבדת אותו שלא ייפגע לו הרכוש!

יש כאן עוד פרט מעניין.
לפי ההלכה, כל הכלים שבבית שנטמא יכולים להיטהר ע"י טבילה, חוץ מכלי חרס.
בעצם, התורה חסה על ממונו של אדם כזה חוטא ואפילו שמדובר רק על כלי חרס פשוטים!

בכך רואים את גודל החביבות של כל יהודי לפני הקב"ה, עד שהתורה חסה אפילו על כלי חרס של יהודי רשע. הקב"ה מייקר לא רק את גופו ונפשו, אלא אפילו רכוש כמעט חסר ערך שלו. בגלל שהוא יהודי! וישראל "אף שחטא- ישראל הוא".

העובדה שהטומאה נדחית בגלל עניין של מצווה של אותו יהודי (כמו הקרבת קורבנות בחג), מלמדת על מעלת המצוות של יהודי, אפילו מי שהוא בבחינת רשע. אכן הוא עושה מעשים חמורים, מתרחק מה', ואפשר היה לחשוב שבמצב כזה אין לו זיקה לענייני קדושה. אבל התורה מגלה שגם במצב כזה יש יוקר וערך למעשי המצוות שלו.

לא זו בלבד שהוא עדיין נקרא חלק מעם ישראל, אלא שמצווה שלו גוברת על הטומאה ועל החטא. זה הכוח של יהודי, שהמצוות שלו יותר חזקות מכל דבר שלילי, גם כשהוא בדרגה הכי נמוכה.