חיים את הזמן /י"ב-י"ג תמוז

הרבי מדבר במאמר על פרק צ' בתהילים "תפילה למשה". בזוהר כתוב שתפילת משה היא תפילת עשיר, ולעומתו "תפילה לדוד" זו תפילת עני.

מהו עשיר? אדם שיש לו הכל ולא חסר לו כלום.

במדרש כתוב שמשה רבינו באמת היה עשיר גדול ולא היה חסר לו כלום.

בחסידות מוסבר שמשה רבינו היה עשיר גדול גם ברוחניות – היו לו את כל הדרגות האלוקיות הכי נעלות ולא היה חסר לו כלום. הוא השיג לא רק את דרות האלוקות שמעל העולם, אלא אפילו את אור אין סוף ממש – עצמותו ומהותו יתברך.

אז אוקיי, הבנו מה זה עשיר, אבל מה זו תפילת עשיר? הרי תפילה היא בקשת הצרכים שלנו מהקב"ה, אבל לעשיר לא חסר שום דבר ואין לו מה לבקש מה'.

חז"ל מסבירים שבאמת למשה לא היה על מה להתפלל בשביל עצמו. הוא התפלל עלינו, שגם אנחנו נזכה להיות עשירים, להשיג אלוקות ולהתקשר לקב"ה באמת.

אז יש לנו תפילת עשיר, והכל טוב ויפה. אבל!

לכאורה היה צריך לכתוב "תפילה לבני ישראל" או "תפילת משה על עמו" ולא "תפילה למשה" שנשמע ממנה שמשה רבינו מתפלל על עצמו..

הרבי מסביר במאמר שלנשיא הדור יש קשר עצמותי עם כל אנשי הדור, ולכן כשהוא מתפלל עליהם הוא בעצם מתפלל על עצמו. כי משהו וישראל הם דבר אחד.

נכון שלמשה רבינו מצד עצמו לא חסר כלום. אבל ברגע שלנו חסר, ואנחנו לא זוכים לגילוי אלוקות, אז גם אצל משה מורגש החיסרון הזה.

כמו שקרה בי"ב-י"ג תמוז (ובכל המאסרים של כל הרביים) – אדמו"ר הריי"ץ לא התפעל מהרוסים, ובשבילו האלוקות קיימת באותה מידה גם בכלא. אבל בשבילנו החסידים, זה ביה העלם והסתר. לנו היה קשה עם זה שהרבי במאסר, אבל בגלל שהרבי מרגיש את הכאב שלנו, גם לו היה קשה במאסר.

בעצם מבחינת הרבי המאסר לא משנה כלום, כי הקב"ה קיים באותה מידה בכל מקום. וגם הקשר עם החסידים לא מוגבל דווקא למכתבים או יחידות.

אבל בגלל שאנחנו לא מרגישים את האלוקות, ואנחנו כן צריכים את המפגש עם הרבי – גם הוא מרגיש את החוסר הזה.