חיים את הזמן /ויחי

בפרשת השבוע מסופר שיעקב אבינו אמר ליוסף: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי".
אונקלוס מתרגם את המילים בחרבי ובקשתי – "בצלותי ובעותי", שהפירוש הוא בתפילתי ובבקשתי. כלומר אונקלוס מחבר בין מלחמה (בחרבי ובקשתי) ובין תפילה.
גם הזוהר עושה את אותו החיבור, כמו שכתוב בזוהר "שעת צלותא – שעת קרבא" = שעת התפילה היא שעת קרב.

מהי המלחמה שנדרשת ממנו בזמן התפילה? מה הכוונה פה בכלל?
אז כמו שכולנו יודעות, עבודת התפילה כרוכה במלחמה. התפילה זה זמן שאנחנו רוצים להתקרב יותר אל ה', ולהחליף את הרצונות שמגיעים מהקליפה, ברצון להיות טובות יותר ולעשות טוב.

הכל טוב ויפה פה. רק שאדמו"ר הזקן מקשר את המלחמה הזו עם היצר הרע בזמן התפילה לפסוק "כי תצא למלחמה על אויבך", ורש"י מפרש על הפסוק הזה שמדובר על מלחמת רשות.
אז רגע, המלחמה עם היצר הרע כל יום בתפילה זו מלחמת רשות? אנחנו לא מחוייבים להילחם עם היצר הרע?!

במאמר "כי תצא למלחמה" תשכ"ה הרבי מסביר על זה שיש לנו אפשרות לבחור אם זו תהיה מלחמת חובה, או מלחמת רשות.
אם עבודת ה' העיקרית שלנו היא בזמן התפילה – אז זו לגמרי מלחמת חובה, ונצטרך להמשיך להילחם ביצר הרע כל החיים… אבל אם נעבוד את ה' גם דרך לימוד תורה (בנוסף לתפילה), אז התורה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

בעצם, בתורה יש כוח מיוחד שמחזק אותנו ומגלה בתוכנו כוח של קדושה. ולכן בזכות הלימוד היצר הרע נחלש ונעלם לו בהדרגה… ואז זה כבר ממש לא מלחמה, אלא ניצחון מתוך שלום בנפש.
במילים אחרות – העיסוק עם היצר הרע בזמן התפילה לא חייב להיות בדרך מלחמה, ולכן זו מלחמת רשות. אנחנו בוחרות אם להילחם, או לבחור להכניע את הרע בלי מלחמה.

בהצלחה לנו 🙂