זכרונות אוכלים

פיח צורב את העיניים
לכל מקום אליו הלכתי היה בו משהו לצפות. אם זה ורד, מבט חודר או נערה שותקת.
תמיד לקחתי עימי את תרמילי ואולי גם את נעלי המגושמות. הייתי מבעיר מדורה על עצי פרי נבולים וזורק עצמות מתות. מביט שותק במדורה הלופתת את העצמות השחוקות עם עצי הפרי, ימין ושמאל, היא זזה בקצב איטי, מסדרת את הכל מחדש. כמה ערימות זרדים קרסו שם, ואני עדיין מביט, מידי פעם מאכיל את המדורה בעוד כמה מקלות עפר ומביט איך מצמקת אותן ברגע. לא תמיד יכולתי לראות דברים מצטמקים,
נאכלים, הרוסים. זה רק השנים עשו אותי כזה.. הרס ורוע כבר לא מרתיעים אותי. מסתבר שהשתניתי.
פיח חם עלה בגל מהמדורה הקטנה שלי, צורב את העיניים. ואני בשלי.
חרטתי עיניים ונערות למיניהן על האדמה הקשה. התאמצתי כדי לראות את החריטות על האדמה. העיניים הביטו עלי. כאילו מנחמות. ורק כמה נערות הביטו בבוז וכאילו הסיטו מבטן. בהניף יד אחת הוכחתי לעצמי שאני עדיין שולט. חיוך קלוש עלה בי, משיכת אף ומבטי חזר לאש שהספיקה לאכול חלק נכבד מתרמילי. לא עצרתי, גם לא נזפתי, רק צפיתי איך היא הורסת את המזכרת היחידה מהעולם החיצון.
העברתי מבטי על המקום הקטן. מערה קטנה בקצה היער. כאילו נשמע הכי גלמודי שיש.
אך שם בעיר אדם לאדם זאב. ומי שלא הטורף נטרף.

זיכרונות מטושטשים מאנשים שלא שמו מבטם אלי. ולבבות שבורים שלא ידעו מקום בעולם.
נערים משחקים, ונערות שותקות.
וגופות שמוטלות על הארץ. ושתי אנשים שנלחמים. בי. מבפנים.
זיכרון של שלט חרוט על עצם גדולה "מוות זה מוות וחיים זה מוות", הסתכלתי מסביבי וידעתי שאין מה לחפש כי אין מה למצוא. אז תרמיל ונעליים ועצם אחת למזכרת שנאכלת עכשיו באש.
ואנשים שלא רוצים, וקלישאות שמתנפצות.