זיכרונות

בימי עבר, בדמיונה הפורה של דיצה, היה לה את חדווה. שניהן נפלאות בחברותן, משותפות בסודותיהן. כל יום בתיכון היה מלא בצחוק, בשיחות מעמיקות ובתמיכה זו בזו. החברות היו חלק בלתי נפרד מחייהן.

אך עכשיו, חדווה צריכה לעזוב, להתנתק ולעזוב את הכתה וגם את דיצה.- התחילו להתרחק ולהתבדר. דיצה הרגישה את כל הגעגועים מעלים לתודעה וצבט לה קצת בלב, געגועים עזים.

היא לא מובילה את המחאה, התאמצה להבין את המצב של חדווה, אבל בגובה העיניים, היא האמינה שחדווה תתרגש מכך שתישאר. אך היא לא יכלה לשנות את המציאות -חדווה היתה צריכה לעזוב, ואי אפשר היה לשנות את זה.

הדבר היחיד שהיה נשאר מהצמד המדהים שלהם היו הזכרונות. הזכרונות של ימים ששיתפו מצחוקות, חלומות ודברים יומיומיים. הם התעלמו מהזמן, כי זמן לא יכול למחוק את מה שקרה באמת. אבל לאורך זמן, גם הזכרונות התחילו להעלם, כמו גל ימי שמתבדר מהחוף.

חדווה ידעה שהיא צריכה למצוא דרך לשמור על הקשר שהיה להן. היא יצרה תיבת זכרונות, כאות לקשר המיוחד ביניהן. בתיבה, היא שמה צילומים, מכתבים, ויכולתה את הזיכרונות שלהם. היא ידעה שיש כאלו שאין אפשרות לשכוח ושהיא לא רוצה לשכוח את הזמן המהנה והמיוחד שהיא הייתה חלק ממנו.

מאז היא תמיד נשארה בקשר עם דיצה, אפילו אם זה היה רק בצ'אט או בטלפון, זה לא מנע מהן להרגיש שהן עדיין חשובות זו לזו.

לאורך השנים, דיצה מצאה חברות נוספות וחדווה עשתה אותו דבר. אבל הן תמיד ידעו שיש להן את התיבה שלהן כדי לזכור את הימים המהנים והכיפיים שלהן, ולנפץ את הזמן הרב למרות המרחק הגדול ביניהן.