זה כלום

פיסות של צמר גפן ממלאות את המוח שלה. ועוד פיסה ועוד אחת ודי. כמה
אפשר.
הבטן שלה מתכווצת מנסה לאותת על משהו.
את קטנה. יותר מידי.
לא תשרדי ככה. מכווצת. קטנה.
חייבת לגדול.
והיא גדלה. למדה את החיים מהר מידי. השאירה תמימות לאחרים, לקחה
בדידות במקומה. ועצב.
לא נותנת מקום לכאב, שורטת אותו במקום זה, יוצרת בו שבילים מדם. מגיע
לו.
חשבה שנצחה. הרגה אותו. אף אחד לא חי פעמיים. כאב כן. פעמיים. שלוש.
עשר. בכל פעם פועם מחדש. כאילו נולד עכשיו.
הוא, בעצם, היה היחיד שעיקם את הסורגים הבוהקים שהיתה כלואה בהם,
הצליח לחדור. לגעת.
היא אהבה את הסורגים. הם היו יפים. זהב, בכל אופן. לכן כעסה כל כך בכל
פעם שהוא הצליח להיכנס. להתיך אותם. להילחם בה.
היו ימים שהיא התגעגעה אליו פתאום. כמו היום הזה שהבינה שהיא לא
מרגישה כלום בעצם. ניסתה להרביץ לו. שיקום. אבל דווקא אז הוא שתק,
התקפל בפינה. לא זז.
הוא מת. היא נבהלה. בעטה בו. חזק. חזק יותר.
התייאשה בסוף. נתנה לכלום לעטוף אותה. הצמידה ראש לסורג ברזל.
כי רק היא פה. וכלום.