זה היה מאבא

ישבתי על ספסל ברחוב, רגלי חבוקות בין ידי.
העולם היה אפור.
אנשים מיהרו ממקום למקום,
מעטים האנשים שחייכו בזמן שצעדו.
הרב הלכו עם ראש בפלאפון, או סתם בהו בלי שום פרצוף מיוחד.
העולם היה אפור.
ואז-
היא התיישבה לידי, חיבקה אותי חזק,
הרימה לי את הסנטר ואילצה אותי להסתכל לה בעיניים.
זה היה מאבא, היא אמרה וחיבקה אותי שוב.
זה חיבוק מאבא, היא חזרה.
הפעם אני הסתכלתי לה בעיניים- היה בהם משהו טוב, מנחם.
אבל מייד השפלתי מבט.
תאמיני שאבא אוהב אותך, היא אמרה.
הוא חשב וחושב עליך יותר מכל אחד אחר,
תאמיני שהוא עושה רק מה שטוב בשבילך!
גם כשקשה, ודווקא שם! תאמיני בו, באבא.
אבא כל כך רוצה אותך קרובה אליו!
וכמה שהוא נראה רחוק,
ככה הוא קרוב.
תאמיני שהוא פה!
תחפשי את החיבוקים שלו-
ותרגישי את את האהבה עוטפת, מלטפת, מרפאה.
נשכתי את השפתיים, לא רציתי לבכות.
הסתובבתי כדי לחבק אותה חזק, חזק.
לשלוח לאבא חיבוק בחזרה.
אבל הספסל לידי היה ריק.
–
משהי התקרבה בהליכה איטית במעלה הרחוב,
היא בהתה קדימה, נראתה עצובה ומדוכדכת.
הרמתי את הראש, חייכתי אליה מכל הלב.
היא חייכה בחזרה- אומנם חיוך קטן, אבל חיוך.
הרגשתי ששלחתי לאבא חיבוק בחזרה!
והעולם?
העולם קיבל גוון
ואני?
אני התחלתי לחפש את החיבוקים מאבא!