ואני הולכת לדרכי

היו הימים הנוראים מלאים בתפילות נרגשות וקבלת החלטות חגיגיות לשנה החדשה.

היה עמוס ובלאגן, מלא רעש, סעודות. תפילות. סעודות. מבצועים. ארבעת המינים, סוכה, אושפיזין. הרבה אושפיזין:)
והיה פשוט שמח בחגנו, מניחה ומקווה שגם אצל רובכן.
באתר היו לאחרונה כתבות רבות על תשרי. אלו שטסו ושיתפו, אלו שטסו פעם ונתנו טיפים, אלו שרצו לטוס ובסוף לא יצא,
הרבה תשראיות- מי באופן פיזי ומי בליבה..
האמת, שהייתה לי תכנית בתחילה לטוס לתשרי, אבל ב"ה מכמה סיבות, חלקן שמחות נשארתי בסופו של דבר בארץ.
אני מניחה שאני לא מרגישה את האורות הגבוהים שהבנות שהיו שם מרגישות וגם מכניסות קצת למזוודה וילוו אותן להמשך.
אני בטוחה שזו חוויה רוחנית שקשה לפספס אותה, ונותנת לחגים טעם הרבה יותר מרשים.
אבל האמת? גם אם היו לי קצת רגשות אכזבה שלא טסתי בסוף, הרי בהמשך הן די נבלעו עם עומס החג וחוסר הפנאי לעשות השוואות.

וממש באמת?
היה לי חג מיוחד. תמיד חגי תשרי היו אהובים עליי ולא רק בגלל החופש הארוך, אבל השנה היה להם טעם ערב כל כך. טעם של סיפוק, וניצחון.
הרבה חברות שלי טסו. התמונות והתיעודים שלהן לא פסקו מלהגיע, אבל אני לא קינאתי. ולא נתתי לרגשות שליליים להציף אותי ולמנוע ממני את שמחת החג.

מכירות את המושג מאך דא?
אני חושבת שהצלחתי השנה על אף ולמרות לעשות מאך דא תשרי. מאך דא סווען סווענטי.
כאן, בבית.

ולא. לא היה כאן שמחת בית השואבה בהיקף כזה שיש כמו ברחובות קיגנסטון,

ולא הייתי צריכה להצטופף בבית הכנסת כדי לשבת שורה ראשונה.
ובלי רעש ושואו, השתדלתי להשיג את המטרה אותה ביקשתי למלא לו הייתי בסווען סווענטי.
להתקשר לרבי. להיות טובה יותר.

הרגשת הסיפוק הגדולה ביותר קרתה לי בשעת אחר הצהריים מאוחרת, ביום שמחת תורה.

שעה קלה לפני שהשמש החלה לשקוע, מסמלת את סיום החגים היפים האלו כל כך, ישבתי עם קרובת משפחה ולמדנו שיחה יפהפייה, ככה פשוט.
עם כיבוד קל וכל המשפחה העניפה מסביב,
למדנו והרגשתי חיות כזו, כאילו אני לומדת ברגע זה ממש על ספסלי סווען סווענטי.
אני לא מאמינה בתכניות גלותיות, ולכן פשוט אסיים באיחול לבבי לכולכן חברות,
ששמחת החגים והאורות שצברנו (ובטוח צברנו! כל אחת לפי יכולתה) תלווה אותנו לאורך כל השנה כולה!
ושנה הבאה, לא טסים לתשרי… טסים על עננים:-)