המחשבות של נערה בצהרי יום הפינוי. י"ד אב. 17 שנים לשבוע הפינוי בגוש קטיף. ההיסטוריה חוזרת.
לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה…
שלום, כאן אני.
אני לא יודעת, אולי זה בכלל אתה, כי אני לא מבינה איך אתה עושה לי דבר כזה.
אולי לך לא אכפת מעצמך, אז יוצא שלא אכפת לך ממני.
אני יודעת שכן, אכפת לך ממני, אכפת לך מעצמך, אבל אתה הרסת לאחותי את הבית. הרסת לי את הבית.
שברת את קירות העץ ובתוך כך שברת לי עוד חתיכה מהרוח.
חישלת אותה לקראת הפעם שבעזרתך לא תבוא, ובפעם הזאת, אולי אני לא אבכה.
ואולי אני אבכה כי אני לא בוכה.
כי משום מה זה נהיה המצב בשטח. כי כל כמה זמן מגיעים והורסים, איך??
איך נתת לזה לקרות, איך נתתי לזה לקרות.?.
אתה…
אפשר חיבוק?
כואב לי בכפות הידיים, כואבות לי הרגליים. כואב לי הלב.
זה ממש כואב.
במובן מסוים גם מאכזב.
אני שומעת את האדמה הזאת בוכה, מוחה.
על ערימת ההריסות שהייתה פעם בית עם ספה נוחה.
אני שומעת את האדמה צוחקת, מחייכת.
רואה את הגאולה הקרובה, ושותקת.
היא מתבוננת בנו יחד איתך, ושניכם מאוכזבים וגאים.
מאוכזבים על שלא נלחמנו עד סף כוחותינו.
מאוכזבים על שהיינו שאננים.
מאוכזבים על שלא קמנו ועשינו עוד מעשה, בנוסף לאלה שכבר עשינו.
אבל גאים, כלכך גאים, בבנים שגידלתָ ורוממתָ, בבנים שבאו לִגְאוֹלךְ.
גאים בדור הזה, שלא רק אומר והולך.
שעושה, ופועל,
בונה, ומתקין,
מעביר, מחבר, ומשעין.
גאים בידיים המחוספסות מעבודה, בציפורניים השחורות מבוץ.
גאים בכל מי שהתנדב להביא אוכל לגבעה, או סתם לביקור לקפוץ.
גאים בתורמים, גאים בתומכים, גאים בכל נותני הכתף.
גאים בכל מי שכבר נמצא וכל מי שעתיד להצטרף.
אז איפה זה, אבא, איפה הגאולה?
מתי כבר נראה את השמש עולה?
כמה בתים עוד יצטרכו להרוס?
כמה פעמים את כבוד הארץ נרמוס?
עוד כמה פעמים אחותי תישאר ללא בית, ושבות הקטנה תישן אצלנו בלול.
כמה פעמים אחי יצטרך לבנות עוד פעם, ובצבא לא יתנו לו שחרור.
עוד כמה פעמים נקום בארבע בבוקר, ונרוץ בשטח כי את הכניסה הרגילה חסמו,
ורק שייגמרו את בתינו להרוס נרגיש את כל הכאבים שהודחקו.
כמה עוד נוכל לסבול את כל זה?
כמה עוד תוכל אתה??
אתה יכול הכול, זה לא הוגן.
גם אני רוצה כזה מן מגן.
שישמור מפני המג"ב, והיס"מ,
והימ"ר, וכולם.
שיעשה לי מן חָסַם,
מפני הכאב,
כי בא לי לאהוב את הארץ ממש כמו כָּלֶב.
שאמר טובה הארץ, והעניק לה תשומת-לב.
אז עמדנו שם אני והיא,
והיא,
ושתי אחיותיי, וגיסתי.
סידרנו את תכולת הבית שזרקו החוצה במבולגן,
שמנו את זה פה, ואת הדבר הזה שם.
ושבות כבר עייפה,
הוציאו אותה שעה לפני הזמן מהמיטה.
היא עושה שלום לאוויר, וצוחקת מדברים שטותיים,
הילדה בת שנה וחצי, איך הם בכלל מסוגלים!?
ועל זה אני בכלל לא רוצה להתחיל לדבר,
אבל צריך בשביל המלחמה לעולם את זה לספר.
שחברה של אחותי, שגרה גם היא בגבעה,
פרצו לה את הדלת והיא בבגדי שינה.
נעמדו לה שתי מג"בניקיות ואמרו לה: "תתלבשי!"
כאילו גופה הוא לא הדבר הכי אישי.
זה מעבר להרס, לחורבן המזעזע.
המשפחות אפילו לא נלחמו, הייתי אומרת בקושי התעוררו.
אז למה האלימות, הברוטליות המגעילה.
עם נשים הרות, וילדים קטנים,
שבקושי את מה שקורה הם מבינים.
מה הפלא.
ברוכה הבאה למה שמעבר לחדשות, גברתי.
תכירי את מה שקורה באמיתי.
אולי את, אחרי שתקראי,
תבואי, תעזרי.
תרתמי, תתרמי, תרצי לשנות,
עכשיו כשאת יודעת מה קורה בגבעות.
כבר עשר דקות אני מנסה לחשוב מה לכתוב כאן. המוח שלי כבר ריק.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
11 תגובות
וואו, את פשוט מהממת.
אין לי מילים!
אני לא יודעת מה לכתוב פה…
אמן שיבוא כבר הגאולה ונפסיק עם כל זה,,,
ולראות בו זמנית את הערבים שבונים פה בעוצמה וגם הם בונים לא חוקית… לזה קוראים גלות!
הפוסט הראשון באתר מזה כמה שנים שאשכרה גרם לי לבכות
אני הייתי עכשיו מדריכה בקייטנת חבד בגבעות.. מגיל 0 הילדים גודלים להיות לוחמים. כשיצאתי מישם אממרתי ועדיין אומרת 2 מילים. גאה בכם. תודה שאתם מלחמת על הארץ האמיתית. תודה שאתם נלחמים על הארץ ולא על המדינה. תודה שאתם עושים את מה שלי קשה לעשות. תודה לכם. שאלוקים ישמור עלייכם!!!!
את מהממת וחזקה ברמותת
אמן שנוכל כבר לחזור לשםם
גאולה אמיתית ושלימה דחוף
❤❤❤?
רוגלך זה מיוחד, הכתיבה שלך נדירה❤❤❤
אחד הדברים המזעזעים שאין עליהם תיקון
זה נורא
וכל מי שגר שם, אני פשוט מעריכה אותו ברמותת
זה ההתמודדיות המאבקים
מול שמאל שחזק
וערבים תאבי דם
אתם גיבורים! שומרים על הארץ שלנו!
וואו.
❤
מזעזע. במובן הפשוט של המילה.
ישר ששלחו קישור תרמתי, פשוט עצוב וכואב ונורא.