הצ'ונט יחכה…

אבל אנחנו לא מחכות!!

היו היה כפרי, יהודי פשוט תמים
שהחליט לצאת לדרך ביום מן הימים,
משאלתו הייתה להיות בבית הכנסת בראש השנה
לשמוע שופר להקשיב לתפילה.
בעצמו לא ידע קרוא וכתוב
אבל את ה' הכיר ובכל ליבו רצה לאהוב.
והנה היום הגדול, ראש השנה,
והתפילה, מרגשת, מלאת נשמה.
אך כמה אפשר לחכות להמתין?
ביטנו מקרקרת, לא נחמד, לא נעים.
דמעה מבצבצת, דמעה של רעב,
באמת שקשה לו המצב.
ואז, בדיוק, החל החזן בתפילה מהלב,
ובכי הקהל בקול בכיו התערבב,
והוא שאת משמעות התפילה לא השכיל להבין,
חשב, הנה, גם הקהל רעבים
ונתן לבכיו דרור, ללא מעצורים.

חולפים הדקות והקהל שוב שותק
והוא לא מבין? הרי הרעב עדיין צועק,
לפתע הבין – הן סיר הצ'ונט על האש מתבשל,
וככל שעובר יותר זמן הבשר מתרכך,
ובטח כל הקהל מדמיין את המנה
ואט אט גם לבטנו באה הנחמה.

אך אז שוב פוצח הקהל בבכי רם,
והוא מבין – זהו, קשה לחכות כל כך הרבה זמן.
נכון שהצ'ונט יהיה טעים
אבל די, הרעב בכלל לא נעים…

**

הסיפור הלז הוא משל חזק במיוחד,
עם מסר נוקב וחד.
בט' באב יצאנו לגלות, נחרב הבית,
יש סיבה לבכות, לכאוב, לזעוק לשמים.
ואז מבינים שלגלות מטרה,
כמו הבשר בצ'ונט שמצליח למחות את הדמעה.
בגלות ניתן מצוות לקיים, להכין את העולם,
אבל מגיע שלב, שדי! גם לזה הכח נגמר!
עכשיו זה הזמן לא לדמיין את הבשר שבסיר ואת תועלת הגלות,
אלא לבכות שנמאס לנו ולדרוש נאו מיד ממש התגלות!!!

בברכת שהימים הללו יהפכו לימי ששון ושמחה,
ושנזכה לאכול מבשר השור והלוייתן בסעודת הגאולה.