הפלא הוא אני/4

עולם חדש

הבית של גילי קידם את פני כרגיל, בצהלות ילדים ובאווירה נינוחה. גילי עזבה את הבית במשפט הקבוע שלה: "הבית לרשותך, תרגישי נוח להשתמש במה שאת צריכה".
יש משהו נעים במיוחד אצל גילי. אין לי מושג מה בדיוק היא עושה, סוג של פסיכולוגית או משהו, אבל היא 'מבינה' באנשים, וכשהיא מסתכלת עלי אני מרגישה שהיא מסתכלת לעומק. רואה אותי באמת.
הילדים קצת שיחקו, אחר כך הקשיבו בעיניים פעורות לסיפורים, ותוך זמן קצר השתרר שקט בבית. הפעם, לשם שינוי, לא הבאתי איתי שיעורי בית או חומר למבחן. סוף כל סוף תחילת שנה, לא? אז התחיל להיות לי משעמם.
חיפשתי איזה ספר לקרוא, כשפתאום קרץ אליי המחשב בסלון. איך היא אמרה, גילי? "תרגישי נוח להשתמש". אז התיישבתי על הכסא והרגשתי די בנוח. לא שהיה לי משהו מיוחד לעשות על המחשב, אבל זה יותר נחמד מלא לעשות כלום…
צלצול הפעמון בדלת הקפיץ אותי ממקומי.
וואו! אני לא מאמינה! 11:00 בלילה!
סגרתי מהר את המחשב, ורצתי לפתוח את הדלת לגילי.
אני מקווה שהיא לא שמה לב איך הלב שלי דופק מהר. מהר, כמו הזמן שעבר כל כך מהר, בלי שארגיש. בדרך הקצרה הביתה ניסיתי לשחזר איך עבר הזמן. אז מה בדיוק עשיתי שעתיים על המחשב?
בתחילה סתם נכנסתי לבדוק בחדשות חב"ד מה חדש בשכונה ובכלל, בינינו – זה לא יותר מידי מענין אותי. אז החלטתי לחפש תרגום לכמה מילים ועל הדרך להעשיר את האנגלית שלי. איכשהו מצאתי קישור לסרטונים של העשרת אוצר מילים. כן, בטח שלמדתי מילים חדשות… אבל פתאום גיליתי עוד כמה דברים מעניינים, בעצמי לא יודעת איך בדיוק הגעתי אליהם.
למרות כל המילים החדשות שלמדתי, לא הצלחתי לתרגם לעצמי במילים – גם לא בעברית – את התחושה או יותר נכון את סערת הרגשות שמילאה אותי.
מצד אחד, הייתי מאוכזבת. הרגשתי כמו גולה בגרון. בשביל מה הייתי צריכה להיכנס לכל השטויות האלו? ניסיתי להרגיע את עצמי: בסך הכל בבית אין לנו אינטרנט, אז רק אצל גילי זה באמת חד פעמי. את לא צריכה לעשות ענין מכמה סרטונים קטנים.
מצד שני, הרגשתי שמשהו בגב שלי מזדקף. אולי רק עכשיו הרשיתי לעצמי להודות, אבל כן, בפירוש אני רוצה להרגיש ולדעת שאני בעניינים. לא פחות שווה מחיוש שיש לה סמארטפון, וגם לא נשרכת מאחורי רונית, שאח שלה עובד בהיי-טק וכמעט בכל משפט היא תוקעת איזה 'לייק' או 'לינק' או כל מיני מושגים כאלו.
כשכבר הייתי במיטה, הרגשתי שהמחשבות מתערבלות לי בראש. הלוואי שיכולתי ללחוץ על איזה כפתור ולסגור את כל המחשבות. עצמתי עיניים וניסיתי להרדם, אבל כל רגע כאילו נפתח לי איזה חלון חדש של מחשבות. מסתבר שבסוף נרדמתי…
מילה של גילי:
למה היה נראה לי שמנוחי מבוהלת? אולי דפקתי חזק מידי? זה היה נראה כאילו שלפתי אותה מאיזה בועה בלי הכנה.
אה, כנראה שהיא נרדמה על הספה. באמת, עכשיו אני שמה לב שחזרתי די מאוחר. אני צריכה לא להתעכב בגמר סדנאות ולהיות ערנית לשחרר את הבייבי-סיטר בשעה סבירה יותר. מקווה שהיא בכל זאת תספיק לישון טוב.

לפרק השלישי של הסיפור

לפרק החמישי של הסיפור

לכל הפרקים של הסיפור