הפלא הוא אני/32

הצלחתי להסתבך

הייתי באמצע להתארגן לשינה כשהטלפון צלצל. קפצתי אליו והשתקתי אותו בבהלה לפני שיעיר את שאר הבית הנם. רק אז התבוננתי בצג שעדיין הבהב וראיתי שזו חיוש. חויש? 23:30!!
"חיוש??" הצמדתי את הנייד לאוזני. אלפי סימני שאלה בלחישתי..
"מנוחי" קולה היה לחוץ ונסער "לא ידעתי אל מי אוכל להתקשר. על מי לסמוך. תבטיחי לי שתעזרי לי"
"בטח שאני אעזור לך. מה העניין?" הלחץ דבק בי ושום תסריט שרץ במוחי לא היה נשמע קשור.
"אהה.. אני תראי… פשוט קצת הסתבכתי. קצת הרבה.. אם ההורים שלי ישאלו אם הייתי אצלך תוכלי לומר להם שהייתי אצלך עד עכשיו?"
אני שונאת לשקר. אני שונאת להיות מעורבת בדברים שמריחים שקר. אני אוהבת להיות בצד הטוב של עולם המבוגרים.
אבל חיוש הסתבכה. והיא זקוקה לעזרה שלי.

בלב כבד אמרתי כן וממש יכולתי לשמוע את האבן שעל ליבה נגולה ונעלמת. שמעתי אותה נושמת.
"תודה מנוחי! תודה! ידעתי שאפשר לסמוך עלייך"
"מה העניין?" שאלתי עובדת קשה שישמע כבדרך אגב. אם אפשר לסמוך עליי אז אברר איך אפשר להיות לעזר כי נשמע שצריך עזר.
היא התפתלה. גם את זה שמעתי. אמרה שזה דברים שלא קשורים לבנות תמימות וישרות. ושיש עולמות אחרים. שלא אכניס ראשי ללכלוך שהיא.
"אבל אני חברה" התחננתי "ורוצה לעזור לך. ולא משנה איזה עולמות את, הנשמה שלך תמימה וישרה בדיוק כמוני"
חיוש התנערה ממני. במקצועיות של ממש. וכשניסיתי להגיד לה לשתף את ההורים שלה. הרי הם רוצים בסופו של דבר את טובתה. היא הפכה ממש ברוטלית. הודתה לי שוב על האליבי, נפרדה וניתקה.
נותרתי עם הנייד ביד ומועקה בלב.
סימנים קטנים. תנועות בלתי מורגשות כמעט באינרציית החיים. כמו חלקי פאזל שהלכו והשתבצו. פתאום ראיתי את חיוש והיא צועקת.
האיחורים והחיסורים הרבים שלה שמתזזים אותה בין המנהלת למסדרונות לניירת החתמה.. הנסיעות הביתה כשהיא רוב הזמן תקועה עם אוזניות מהנייד.. ההתחמקות שלה מכל דבר של מחוייבות לכיתה או למבצעים.. הנגיעה בגבולות התפר של תקנון הצניעות.. העיניים שהיא לא נותנת לפגוש בהן..
חשבתי על הדרך אותה עברתי. ושאולי זה הפשר שלו? להיות בשביל האחר במקום הזה. אולי חיוש הרגישה שאני מבינה דברים מעבר בלי לדעת אפילו למה ולכן יצרה קשר?

לפני שאתחרט פתחתי וואצאפ. פתחתי לייקי. וכתבתי שדחוף אני חייבת להיפגש איתה.
לייקי היתה מחוברת! וקבענו למחר.
כל העייפות פגה כלא היתה. הרגשתי כמו הירואית במבצע הצלה שעומד לצאת לדרך.

באוטובוס חיפשתי את חיוש ורווח לי שהיא לא היתה. עוד לא ידעתי מה לומר ואיך להגיב אם היא תגיד משהו. לכיתה היא הגיעה כרגיל מאוחר, ננזפה על ידי המורה מלכה שלאחר שפך מי רותחין איפשרה לה להיכנס והתיישבה במקומה בלי להסתכל על אף אחת. שוב הרגשתי שקיבלתי גושפנקה להרגשתי. את חיוש לא ענין להגיע. לא ענין המטח. לא ענין אותה כלום מלבד האוזניות שהיא הצליחה במומחיות רבה להשחיל מבעד לחולצתה דרך הצווארון לתוך אוזנה ושקעה בעולם אחר.
שהצהריים כבר יגיע!!

מילה של חיוש:
האמת שאין לי מילה ואין לי מילים.
אף אחד כבר לא מעניין אותי. לא מורות ולא חברות. שיצעקו עלי עד מחר. כבר לא נוגע. הצלחתי לעטוף את עצמי בשריון דוקרני ושינסו רק להתחיל איתי.
יש לי רק עוד פתח קטנטן שהשארתי בשריון. אולי מישהו יצליח לגעת בי מבעד לכל שכבות החמומות והמלחמה.
ואולי כנראה לא…