הפלא הוא אני/21

צינור תשובה נפתח

הלב והמח שלי היו ממוקדים לכיוון אחד ללא הפסקה מאז שהעברתי את המכתב, הבית של גילי.
היא ארבה לי ערב אחד כשיצאתי למכולת בחדר מדרגות. "לא רציתי לדפוק אצלכם", היא כמו התנצלה והגישה לי דף מקופל. התקשיתי להסתכל בעיניה ועיניי לא הצליחו להתמקד.
"אני מאד מעריכה ששיתפת אותי, מנוחי", הקול שלה היה מרגיע מאד. "כתבתי לך חזרה ותרגישי נח להמשיך לכתוב ככל שתרצי".
זו היתה אחת הקניות הזריזות שלי, חיכיתי רק להגיע כבר הביתה ולפתוח את המכתב.

מנוחי יקרה ואמיצה שכמותך,
לא סתם כתבתי אמיצה.
אין לך מושג כמה נערים ונערות נמצאים במאבק כמו שלך ואין להם את היכולת לבקש עזרה.
מאד מעריכה ומייקרת את העובדה שבחרת להפקיד אצלי את השאלות המשמעותיות שלך.

חשבתי הרבה ואנסה לתת כמה כיווני מחשבה ואת בהחלט מוזמנת להמשיך ולכתוב. זהו נושא שכדאי וחשוב להשאיר אותו כל הזמן פתוח ולשאול שוב ושוב אפילו את אותן שאלות.
נסי לראות מה מהדברים שלי מתחבר לחוויה שלך, ואם את רוצה עוד להרחיב את ההתבוננות ובמה את מוזמנת תמיד. ברשותך אתייחס קודם כל לשאלה השלישית שלך, שהיא כנראה הכי מציקה לך ושהפתרון עבורה הוא הכי פשוט.
תבקשי מאבא לשים את הסינון שנדרש עפי הוראת רבני חב"ד.
ככה. בפשטות.
זאת מלחמה שגדולים וטובים ממני וממך נכשלו ונכשלים בה, וחבל על האנרגיות המתבזבזות שם כאשר אפשר לפתור את זה בקלות. תני לסמכות הרוחנית לשמור עלייך.
כמו שליד תהום הרשויות לא יסתפקו בשלט אזהרה, אלא ישימו גדר וחוטי תיל דוקרניים, ולפני זה תמרור אזהרה ועוד כמה מעצורים, כדי למנוע כל נפילה בטעות. ככה התורה מבקשת לשמור עלינו, והסינון הוא דרך פשוטה ויעילה.
עם השאלה הראשונה איתגרת אותי 😉
שאלתי גם את עצמי גם, בדקתי בכל מיני מאמרים מקצועיים, והנה התשובה בתמצות:
התמכרות אפשר לזהות על ידי שלושה מאפיינים:
1. תלות: הצורך של האדם במושא ההתמכרות, הידיעה או התחושה שהוא לא יכול (ובדרך כלל גם לא רוצה) לחיות בלי זה.
2. סבילות: משך הזמן בו אדם עוסק בהתנהגות ההתמכרותית שלו מתארך, וההתנהגויות עצמן נעשות קיצוניות יותר.
3. תסמיני גמילה: כאשר אדם מפסיק שימוש בחומר או בהתנהגות הממכרת, הוא חש בתסמיני גמילה פיזיים או נפשיים. כמו מצוקה, חרדה, דיכאון ותחושת ריקנות (כמו נגיד אם 'ריק' לי בשבת בלי הנייד).
ועדיין, התשובה הזו אינה מספקת. כי אפשר לשמור לא להגיע להתמכרות על פי ההגדרה המקצועית שלה, אבל משהו באיכות החיים כבר לא אותו דבר. הזיהוי הזה הוא יותר עדין, ואם רגישים מספיק אפשר לזהות שינוי בהתנהגות: מצבי רוח, חוסר תשומת לב לבני משפחה או חברים, תוקפנות וחוסר שקט. גם פגיעה בתפקוד היומיומי, כאשר פחות לוקחים אחריות, ולא עומדים בהתחייבויות (לימודים/עבודה) כי רק מושא ההתמכרות מעניין וחשוב.

בשביל לשמור על עצמינו ולא להגיע למצב הזה, ממליצה לך לדבר בלי סוף על זה עם חברות ומשפחה. שיתוף מאפשר יותר להחזיק ראש, וגם תוכלי לקבל המון פתרונות שיעזרו לך, ולתת גם מהנסיון האישי שלך.
לדוגמא, אני באופן אישי ביום שישי מדליקה ניגונים דרך הסמרטפון שלי ומחברת לרמקולים של הסטריאו וככה כל המשפחה מורווחת. בני המשפחה מרוויחים ההכנות לשבת באווירה שמחה ורגועה, והרווח שלי הוא פניות להכנות לשבת, בלי הפיתוי לקפוץ כל שניה לבדוק צפצוף כזה או אחר.
מכירה בת של חברה שלי, שמפקידה אצל אמא שלה את הסמרטפון בכל פעם שלומדת למבחן, כדי לשמור על ריכוז ברצף, ולא להתפתות להציץ בו כל שניה. וכן הלאה.
על השאלה השניה אענה אי"ה בהזדמנות קרובה.

מנוחי יקרה,
אחרי הכל ולפני הכל נתפלל יחד: אל תביאינו לא לידי נסיון ולא לידי בזיון.
מעריכה אותך המון,
גילי

מילה של אמא:
משהו עובר על מנוחי. אני לא יודעת להצביע על הנקודה, אבל ה'משהו' הזה לא מריח לי טוב.
מנוחי כבר גדולה ואני מרגישה שאני לא האדם הנכון להתערב לה, זו תחושה של חוסר אונים גדולה. למרות שהיא בסדר ואני יודעת שהיא בסדר.
נראה לי אין לי ברירה אלא להמשיך לתת לה את המרחב שלה.
אבל להיות רגועה ממש? לא נראה לי שאוכל.