הפלא הוא אני/19

מושיטה יד לעזרה

בבת אחת הסתיימו המבחנים והגשת העבודות והשלמות והתחנונים של הבנות למורות לשנות להן ציונים. אווירת תעודות בפתח.
ובחלל הזה שפתאום נוצר, אני מרגישה שנשלחתי לחזית של מלחמה בעל כורחי. לא רציתי להילחם ולא רציתי את המלחמה הזאת. אבל הנייד הזמין והנגיש של אבא הכתיב את הכללים, ואני נעתי מקצה לקצה, מרגישה כמו בכף הקלע.
יומיים לא נוגעת בו בכלל, אפילו לא לוואצאפ אפילו לא להשמיע ניגוני חב"ד (בזמן האחרון גיליתי אופציה לשים פלייליסט של ניגונים שאני אוהבת וכל הבית מתמלא בצלילים שזה פשוט תענוג).
ואחר כך באיזה לילה שכולם ישנים, אני מתהפכת במיטה. רוצה ולא רוצה, יודעת ולא יודעת, כמהה ודוחה. לבסוף קמה לי בבת אחת, לוקחת בשקט את הנייד למיטה, מגרשת את כל השכל והרגש לאיזה פינה ומתמכרת להנאה.
כל מיני סוגים שלה.
באור השחר סוגרת את כרטיסיית הגלישה בסתר. מחזירה את הקופסה הקטנטונת והתמימה למקומה, וצונחת כאבן במיטה ותחושת כבס בביטני. לא מאמינה שזה אני ושזה איפה שאני.
אני סוחבת את עצמי בבקרים ומנסה להיות כמה שיותר רגיל, שלא ישימו לב שמשהו עובר עלי. להפתעתי, זה די מצליח. המקום שבו הכי מתגלה הקלון שלי לעיני עצמי זה זמן התפילה, אני לא מסוגלת להתפלל. מוצאת את עצמי מעבירה בוקר ועוד בוקר מול סידור פתוח, בלי להגיד שום דבר ומחכה שרק יגמר הזמן הזה.
רוצה לדבר עם לייקי, בעצם, חייבת לדבר עם לייקי. אבל מנפילה לנפילה זה נהיה יותר קשה. הבושה מניעה את המעגל ואני מרגישה שתכף אתרסק לתהום.
בוקר יום התעודות. אני משרכת את רגלי בלי מרץ מהתחנה לכיתה, וסביבי מלהגות הבנות בלי סוף. הרעש שלהם משתיק קצת את הרעש בתוכי וזה טוב.
לא, זה לא טוב. המילה 'טוב' לא מתאימה למקום איתו אני כרגע מתמודדת.
היום עובר בערפל מוכר, עד שמגיע תורי להיכנס לכיתה. המורה מירי יושבת שם בעיניה הטובות. מתעניינת בשלומי וצוללת לתוך נאום שאני לא יכולה לשמוע. שום דבר ממה שהיא אומרת לא מתאים. לו רק היתה יודעת איפה אני…
"חסידית. בוגרת. ראש על הכתפיים..".
כל מילה שלה דוקרת יותר. מה, המורה מירי את לא רואה שאני צריכה עזרה?
בעצם, איך זה תראה? חזותי לא השתנתה. אז אני מחייכת ולוקחת את התעודה המצויינת של מישהי אחרת. פתאום, המורה מירי קולטת משהו. עיניה נעשות ממוקדות ומוטרדות, כאילו היא רואה אותי באמת, והיא שואלת: "הכל בסדר מנוחי?"
"כן בטח", אני מהנהנת ושולפת חיוך עוד יותר גדול ומזויף, ובורחת מהחדר…
"את בסדר מנוחי?" – השאלה לא מפסיקה להדהד לי כל היום.
לא אני לא. שום דבר לא בסדר. אבל האם אני יכולה לסמוך על המורה מירי? לא בטוח.
המישהי האחרת, שהתעודה הזאת שבתיק היא שלה, ושעליה דיברה המורה, מתעוררת. המישהי הזאת נזכרת שהיא קיימת. בסוף היום אני מתחמקת מהחברות, מחפשת ומוצאת את המורה כשהיא יוצאת מחדר מורות ובאימפולסיביות שאני לא מכירה אני מדברת מגרוני היבש מרוב לחץ: "המורה מירי, צדקת כששאלת. יש איזה משהו שקצת קשה לי איתו. לא, לא בבית. כולם בריאים והכל בסדר". אני מוסיפה למראה פניה "זה משהו שלי אישי, ולא נעים לי לשתף מישהו שמכיר אותי. מה את מציעה לי לעשות?".
ההקלה הראשונה זה השמחה הפשוטה של המורה. "תודה לך מנוחי ששאלת", היא אומרת למרות ההפתעה שמצטיירת על פניה במקביל.
ההקלה השניה זה הרצינות בה היא תומכת במצחה במחשבה מרוכזת. המורה מירי חשבה עוד כמה שניות ואמרה: "המפתח לכל סוג של דאגה זה שיחה, "דאגה בלב איש ישיחנה". אם אדם חווה קושי סביבו, במשפחה למשל, השיתוף מאפשר לו לפרוק ולשחרר את המתח והעול שנשא על עצמו. לפעמים אדם מהצד יכול גם לתת זווית ראיה חדשה על המצב ולאפשר לנו לראות את ההתמודדות בפרופורציה נכונה יותר.
"לעומת זאת, כשאדם חווה קשיים עם עצמו, לא מספיק לשתף ולשחרר, אלא הוא נדרש גם לקחת אחריות ולנקוט בפעולה. אבל גם במקרה כזה, כשמשתפים מישהו מהצד, עצם השיתוף מחייב אותנו יותר לגלות אחריות ולא להישאר אדישים למצב. לא סתם אמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "יהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם".
"לכן, אני מציעה לך לשתף מישהו, אפילו שזה באמת לא קל. "אם את לא מרגישה נוח עם אנשים שקרובים לך, את יכולה לפנות באופן אנונימי ל'קו חם'. ויש עוד אפשרות, לפעמים דווקא אנשים מהמעגל שקרוב אלינו, אבל כאלו שנמצאים רחוק ואנו לא פוגשים ביום יום, נוח לנו יותר לשתף אותם.
"אני מקווה שמשהו מהדברים יועיל לך, ואם בכל זאת תרגישי צורך – את מוזמנת לדבר שוב ואנסה לחשוב על כיוונים אחרים".

מילה של המורה מירי:
תודה השם, תודה, ועוד פעם תודה.
לא הייתי בטוחה אם להתעניין בשלומה מעבר לרגיל או לא. היה משהו כל כך חזק בתחושה שמנוחי פיזרה סביבה, כאילו תלתה שלט שמזהיר לשמור מרחק, עד שכמעט ועצרתי עצמי מלשאול.
אני מקווה מקווה שמנוחי תוכל לקחת את זה עוד צעד קדימה, ומה שנותר לי זה להתפלל.