המשך לממלכה במבחן של שואפת לשלמות/3

מתי יהיה טוב?!
"חשבתי על רעיון… קצת הזוי." אמרה אונמר. "תגידו מה דעתכם. רנה תהיה אמא של פנרס, של הלה, שלי, של בנימין ושל ליסיה, פנרס וטור יהיו בעל ואישה, רובן והלה יהיו זוג, ואני ומיכאל, נהיה גם זוג. את הילדים יהיה קצת יותר פשוט לחלק ביננו."
"את מתכוונת לסדר את כולנו במשפחולוגיה חדשה." טור נענעה את מרדכי הקטן על זרועותיה.
"את זה גם ככה נצטרך לעשות." אונמר משכה בכתפיה. "הצעתי רעיון איך לסדר את זה."
"רעיון טוב," אמר פנרס. "אבל בהתחשב בכך ששמונה עשרה נפשות הן קבוצה גדולה מדיי, אנחנו נאלץ להתפצל."
"להתפצל לכמה קבוצות?" דרשה רנה לדעת.
"אני מניח שלפחות ארבע, הגבירה"

"נתאחד אחר כך, מתישהו?" שאלה הלה, חיוורת.
"אני לא יודע." פנרס סובב את הענף שבמדורה. "אף אחד לא יודע כלום כעת. מה יהיה מצב העניינים בכוזר מחר, בעוד שבוע, או בעוד שנה, אבל בהתחשב בכך שבאזור אתיל מתחוללים קרבות עזים וצבא המלך נהדף, עדיף לנו להתרחק משם, ולמצוא לנו אכסניה זמנית באזורי שליטתו של דיאלידאן."
"דיאלידאן!" חזרה טור באיום.
"הרחק מאזור הלחימה." אישר פנרס. "ובגלל שזה מסוכן, עדיף לנו להתפצל ולשלוח כל אחת מארבעת הקבוצות לקצה אחר של כוזר."
"קצה?" שאל מיכאל. "אתה מתכוון לאחוזת בנטיליאן, למשל?"
"לא." אמר פנרס נחרצות. "על האביר הפרוש ועל גד בליאטר אפשר לסמוך בלב שלם, אבל הם הראשונים שאצלם יחפשו…" קולו גווע.

"חברי המחתרת?" הציעה אונמר.
"לא." שלל פנרס. "בעקבות חשיפתו של האלוף אטיאן אנחנו נוהגים בסוכנים שלנו חשדות יתר, ו—" קולו הונמך, "אני לא באמת בטוח שכולם נאמנים."
שתיקה שררה. רק פצפוץ הענפים במדורה נשמע.
"מלבד זאת –" אמר פנרס, "אולי זה מביך, אבל על מנת להזדהות בפני חברי המחתרת נצטרך להשתמש בסיסמאות שלהם, ולי אין דרך לדעת מהן."
"אז לא." אמרה טור. "בואו נבחן את המציאות. דבר ראשון – איך אתם מציעים לחלק את עצמנו?"
"אני מציעה," אמרה אונמר בהיסוס. "שהגבירה רנה תציג את עצמה כאמם של הרווקים מביננו, כך שנשארים לנו שלוש זוגות: טור וראובן, הלל ומיכאל, ו…" היא נשמה עמוקות. "פנרס ואני."

רגע עוד שררה דממה, ואז פרצו כולם בצחוק. גם אונמר. פנרס רק חייך.
"זה יהיה מורכב מבחינת ייחוד." אמר פנרס כשסיימו כולם לצחוק, "אלא אם כן ניקח אתנו את רעואל מן-הגי או ואהרון, אבל אז נצטרך להסביר מה פתאום הם ישנים בחדר של ההורים, ו…" הוא חשב לרגע. "לא. זה לא פתרון מתאים. נצטרך להסביר מה הקשר שלהם אלינו. אי אפשר לומר שאונמר נראית בת עשרים וחמש או יותר. היא לא תוכל להיות אמא שלהם."
"מיכאל, בנימין, ליסיה, רעואל מן-הגי ואהרון יוכלו להציג את עצמם כאחים, ולהסתדר לבד." אמרה טור. "אני ורובן כמובן שנשאר ביחד, רנה תלך עם אונמר, ונשארו הלה ופנרס."

"אני אהיה לבד." הציע פנרס, "והוד מלכותה…"
הלה נראה המומה. היא נשמה עמוקות. "בסדר." היא אמרה. "אני אהיה עם רעואל, ידידיה ודבורה."
"איך תסתדרי עם שלושה זאטוטים מפונקים לבד?" שאלה רנה. "סליחה שאני אומרת, אבל ביחס לכוזרי הממוצע ברחוב – הנסיכים רגילים לרמת חיים גבוהה הרבה יותר."
"רעואל יכול לבוא איתי." הציע פנרס בהיסוס.
הלה בלעה. "אני… אני ארצה לראות אותו." אמרה בתוקף. "פעם בחודש לפחות."
"אי אפשר להסתובב בכל כוזר בחודש אחד." אמר פנרס לאט. "אבל פעם בשלושה חודשים… אני אעשה כל מאמץ, הוד מלכותך."
ופתאום התואר הזה היה נראה להלה יומרני מדיי.
מלכה? היא כבר לא ממש 'מלכת כוזר'.

///
"תודה, הלה." הוא מתרומם. היא יודעת כמה הוא מודאג.
"אל תדאג," היא מתאמצת לחייך, "יהיה טוב, בעזרת הבורא."
"מתי?" הוא שואל בחזרה. "רק מתי, הלה?"
דמעות מבצבצות בעיניה של הלה. נטפי זיכרונות. דמעות.