לעמוד מולו יתברך באמת
לפרק הקודם
"משיחת אאמו"ר [הרש"ב]: חסידות תובעת 'ורחץ את בשרו במים ולבשם'. כלומר: השכלת החסידות בהכרח שתרחוץ הבשר, ותשטוף את ה'את בשרו' – את הטפל לבשרו, כל ההרגלים שהבשר מרגיל – ואז אפשר ללבוש בגדי קודש.
מחשבת ודבור חסידות והנהגתם של חסידים בהתבוננות קודם התפילה – 'בגדי קודש הם': אלו בגדים שניתנו מן הקודש, אך את ה'ורחץ במים את בשרו' – יש לעשות באופן עצמאי.
לבושי הנפש ניתנים מלמעלה, אך רחיצת הטפל שנוצר מהבשריות, ולהפוך את הבשר לבשר קודש – זהו רק בכח עצמו, וזאת תובעת החסידות, ועל כך מסר רבנו הגדול [אדמו"ר הזקן] את נפשו: הוא פתח את צינור מסירות הנפש על עבודת השם בתפילה. להיות קשורים לעצמות אין סוף, חסידות מציבה חסיד פנים אל פנים עם עצמות אין סוף."
(עבודת התפילה בדור השביעי עמ' 21)
—
יום שישי, ניקיונות, סידורים, לחצים בכל הבית, עוד חצי שעה הדלקת נרות ואת רצה מהר לארון לקחת שמלה… אבל אוי, אחותך הספיקה לתפוס את המקלחת. אין לך ברירה השבוע תצטרכי לקבל שבת ללא מקלחת.
את לובשת את שמלת השבת עם כל הזיעה של יום שישי, לא מתאים ככה לקבל שבת.
ככה בדיוק כל החסידות, כאשר את לומדת תניא, מתבוננת בגדולתו של הקב"ה – את לובשת בגדי קודש. אך מה עם מקלחת? לרחוץ את הבשר, לא מתאים בגדי קודש על גוף מלוכלך! וזו התפילה, זו המקלחת לבשר שלנו, מהו הבשר? הנפש הבהמית כמובן.
—
בָּרוּךְ אַתָּה השם אֱלֹקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַמֵּכִין בורא ויוצר מראש מִצְעֲדֵי גָבֶר: יכולת התנועה וההליכה של האדם.
—
נחזור רגע אחרונה בזמן, עוד לפני שנולדת. השמים וכל צבאם יודעים שהיום נשמה חדשה של יהודי יורדת לעולם, נשמה חדשה שתאיר, שאולי היא תביא את הגאולה.. ובשמים לה אומרים "תהי צדיק ואל תהי רשע" והיא מהנהנת כמובן, בלי השבועה הזו היא לא יורדת לעולם. אך המלאכים בפקפוק, האמנם הנשמה הזו לא תתבלבל מכל ענייני העולם הזה?! היא יורדת לתהום שרק בנס אפשר להצליח להתגבר עליו.
הקב"ה בא ומרגיע ואומר, אני יצרתי לה כבר את היכולת להתגבר בעולם הזה, בראתי לה נפש אלוקית! נתתי לה כלים לצעוד כאן בבטחה, ואם הקב"ה נתן לנו את היכולת המלאה להצליח ללכת בעולם הזה עם היצר הרע וכל הניסיונות, ועוד "ילכו מחיל אל חיל" שהיא רק תתקדם בעבודת השם?! אז בטח שהיא מסוגלת, יש בה כוחות עצומים!!
—
"אבי [אדמו"ר הרש"ב] ואחיו הרז"א [רבי זלמן אהרן], למדו אצל המלמד שלום מקאדין.
אבי היה מתחיל להתפלל בשעה מוקדמת, והיה מאריך בתפילתו. המלמד התאונן לפני אמו [הרבנית רבקה], על התנהגות בנה: שלאחר התפילה הוא נשאר ממש בלי כוחות. וכן, בשעת הלימוד, עיקר הרצון שלו, הוא לא כל כך הלימוד עצמו, כמו הרצון לקיים את מה שהוא לומד.
אמו, הרבנית רבקה, סיפרה זאת לאדמו"ר מהר"ש, והוא אמר: "אנחנו נראה".
פעם ביום חול, כשאבי אחז באמצע תפילתו, כשהטלית מכסה את פניו והוא ניגן ניגון, הרים הרבי המהר"ש את הטלית. עיניו של הרש"ב היו בורקות, ומרוב דבקות הוא לא הרגיש בכל הענין. אמר המהר"ש לרבנית: נו, צריכים לב חזק, כדי שלא לצוות עליו [להפסיק מהנהגתו בתפילה] שכן, אם נצווה עליו להפסיק, הוא יציית להוראה בגלל כיבוד אב. ואז תהיה רחמנות כפולה: ראשית, תהיה עליו רחמנות כי לוקחים זאת ממנו. ושנית, רחמנות על הקב"ה, לקחת ממנו את נחת הרוח שיש מזה למעלה.
כאשר הרבנית רבקה, היתה מספרת לי סיפור זה, היו דמעות נוצצות בעיניה."
(דרכי החסידות ענינים עמ' 43)
—
לקחת מהקב"ה את הנחת רוח שלו? חס ושלום! אבל זה בדיוק מה שהנפש הבהמית עושה, היא גוררת אותנו לאחר את התפילה, או שלא מתפללים בכלל, ואם כן מתפללים אז לא את כל התפילה, וגם את מה שכן מתפללים אז בכלל לא חושבים על מה שאומרים, וגם את זה אומרים מהר מהר כאילו התפללנו שעה שלימה שאין לנו כח להתפלל.
וזה בדיוק מה שאנחנו עושות, מקשיבות לנפש הבהמית ולוקחות מהקב"ה את נחת הרוח שלו, הנחת של השם זו תפילה של יהודי. להתפלל ולא 'לומר את התפילה'. הקב"ה מחכה לבן שלו שיבוא אליו ויתפלל באמת, כל הטובה הגדולה שהדבר הזה יפעל זה אך ורק בשביל היהודי עצמו, זה יאיר את הנשמה שלו, זה יחבר אותו באמת יותר מכל דבר אחר!
—
לסיכום בקצרה:
*התפילה היא זיכוך(רחיצת) הנפש הבהמית שלנו(הבשר), בגדי קודש(חסידות) לא מתאים ללבוש על גוף מלוכלך(גסות הנפש הבהמית).
*הקב"ה עוד לפני שנשמתנו ירדה לעולם זכר להעניק לנו את כל הכוחות והיכולות בשביל ללכת בעולם הזה, להתקדם בעבודת השם בלי ליפול.
*הנחת רוח הגדולה של הקב"ה זו התפילה, מי אנחנו שניקח לו את התענוג הזה רק בגלל עצלנות קטנה שלנו לקום ולהתפלל באמת.
—
שבזכות רחיצת הנפש הבהמית על-ידי התפילה נזכה כבר לרחיצת כל הסטרא אחרא מהעולם כולו בגאולה האמיתית והשלימה עם משיח צדקנו גואל צדק, יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד.
