המחסן של בת עין /9

היומן של בת אוזן

לפרק הקודם

הצניחה הזו, ממרומי הרוממות של חגי תשרי הרבים כן ירבו, וחבל שאין עוד כמה, אל תוך קלחת הלימודים השוטפת (לעיתים גם מוח).

אז נכון שסיימתי כבר תיכון, אבל מלבד בת אוזן יקירתי שגרה תדיר באחת מאוזניי ומקוננת על קושי השיעבוד, אלו רגעים שזוכרים אותם ת-מיד.

ההבדל כל כך חד בין ושמחת בחגך לבין וחזרת לשגרתך. תיק על גב, אוטובוס על כביש ומורה על קתדרה, שמלמדת כאילו יש לה כח.
בת אוזן מקוננתי, עוד ממשיכה לקונן על כך שלא הגדילו לעשות העומדים בראש ולהגדיל ראש, ולא השכילו לגשר בין יום רביעי שאחר שמחת תורה לשישי החופשי בלאוו הכי, וטרחו לקבוע יום לימודים נוסף בחמישי בשבוע.

וממשיכה היא ומוסיפה, שבתור מנהלת משרד החינוך, אם לא שרת החינוך בעצמה, היא הייתה קובעת שחודש תשרי כולו יוקדש לימי התעלות והתקדשות רוחנית, ואין בו מקום ללימודי חול פשוטים ומשעממים. כמובן שחודש אלול גם הוא נכלל בקטגוריה זו, מה שמזיז בתכלית ההזזה את תחילת הלימודים לראש חודש חשוון.
כל זאת כמובן לפני שהיא תקבל את ההחלטה על ביטול הלימודים לגמרי והסברה לממשלה על מיותרותו בתכלית של המשרד בראשותה.

ואם תשאלו מאיפה המידע השופע כל כך על צפונות ליבה של בת אוזן המסכנה כל כך, אז דענה לכן שאני כרגע חבויה בעמקי החיבוי, צמוקה ומצומקה בין הקיר לשידת מגירות קטנה, סמוך ונראה לשמיכה שפרשתי עלי כדי להסתיר עצמי.

וכל ההחביה הזו לא נועדה אלא כדי לבצע מעשים בחשאיות, שאנשים מ-ס-ו-י-מ-י-ם שאנחנו כבר מ-כ-י-ר-י-ם פה לא יתבוננו בהם ולא יטלו בהם חלק. במיו-במיוחד לא בת אוזן.

אוקי, אזנח לרגע את השפה המליצית בכדי ליצור הבנה בין קהל הקוראים.

לבת אוזן המוז'יניקית המפוניקית העצלניקית יש יומן. כן, כן, יומן יומני כמו כל היומנים בעולם. דא עקא, ידוע ידעה (מישהו אמר שהוא יזנח את המליציות מתישהו?) בת אוזן הפיקחית משהו, שעיניים לי בראשי וסקרנות לי בין ורידיי, לכן תדיר החביאה את יומנה העמוס לעייפה ולטרודה ולעצובה וכועסת על כל העולם, בכל מיני מחבואים שונים ומשונים ובעיקר משתנים מפעם לפעם, ואנוכי לא ידעתי איה הוא וכיצד אוכל למוצאו ולצהול בצהלה על המידע העסיסי אשר נפל בחלקי.

והנה ביום מן הימים, או שבעצם זה היה בלילה מן הלילות, נכחתי לי בחדרה של בת אוזן בלי ליטול רשות, כי לא צריך, היא  תמיד מסכימה להיכנס. השעה הייתה מוקדמת יחסית, 01:34 לערך, ואני לא חשבתי על כיוון לישון בכלל אלא רק רציתי להניח קמעה עצמותיי הדואבות על משטח אופקי שיאפשר לי חיליץ עצומעייס כמו שצריך ואוכל לקום תכף ללילה עמוס.

והנה הנה, לפתע באה הישועה בדבר היומן מכיוון בכלל בלתי צפוי. הסכיתו.

כאמור, נחתי בחדרה של בת אוזן. והנה, היא הפציעה, צעדיה עייפים ועיניה טרוטות, ואם אינני טועה (ואני אינני) בקצות עיניה נכחו כמה טיפות גשם עדינות, למרות שבאותו יום הייתה סחוניה אמיתית בחוץ.

מנסיון ידעתי, שלמען שלמות הציבור, עדיף לא לפנות אליה כרגע, ולכן נדמתי על מקומי וסכרתי פי במאמץ, והיא לא הבחינה שאנוכי הבחינותי בה, ואני ממש מסתכלת חזק מה היא עושה.

ומה היא עושה אם לא ניגשת אל שולחנה, שולפת ממנו מגירה (שלא ידעתי כי היא קיימת), מוציאה ממנה קופסה (שלא ידעתי שהיא קיימת), פותחת אותה ומוציאה ממנה מפתח (שלא ידעתי שהוא קיים). השיבה הכל אל מקומו והשאירה המפתח בידה, ופנתה אל מיטתה.

אני חייבת להגיד שכאן סף המתח עלה וליבי נרעש בקרבי, ולו רק על כמות המידע שנעלם ממני, וגרוע מכך – מי יודע כמה זמן אני חיה באשליה שבת אוזן תמימה כדג זהב?

המשכתי להתבונן. עד שהייתי עסוקה במחשבותיי בת אוזן הספיקה להרים את המזרן ולהניחו על הקרקע, ובעזרת המפתח היא הרימה חתיכה חבויה במסגרת העץ של המיטה (שלא ידעתי על קיומה), ממנה שלפה קופסה (שלא ידעתי על קיומה! זה כבר מטריד! כמה חומר עלי להשלים עכשיו!) ופתחה אותה באמצעות המפתח (שכאמור, לא ידעתי על קיומו). מן הקופסה היא שלפה גוש שחור (שלא ידעתי על קיומו), אבל זה לא היה פחם או משו.

לאחר שהיא החזירה למקומם את כל הדברים שלא ידעתי על קיומם, חמושה בגוש השחור, היא התקרבה לכיוון הדלת. כאן כבר לא נשמתי מהסיבה הפשוטה שהיא עמדה ממש קרוב אלי. לא יודעת איך היא לא ראתה אותי, אולי הגשמי ברכה שבעיניה חסמו לה את שדה הראיה, ולא, אין לה וישרים. מה היא, מכונית?

ליד הדלת היא העמידה את הגוש השחור. כמעט שחשבתי שבינתה (שלא ידעתי על קיומה) נסתתרה קמעה, ולאחר שהצמידה אותו נמשך אליו לפתע חלק קטן מן הדלת. אז נפלה ההבנה בחלקי מוחי כי בת אוזן לא מתכננת מנגל או משו אלא היא אחזה מגנט בידיה. אין מה לומר, להעיף אותה ישר לספרי אייל גלבוע. הדג הזהב שלי הפך כריש. טוב, אל צריך להגזים כריש אבל דג חרב ודאי. טוב, לא דג חרב, אבל איזה טונה עסיסית כזו.

נסגור על מושט.

אקיצור, מהחלק שהיא הוציאה מן הדלת (שלא ידעתי על קיומו, כמעט שכחתי) היא שלפה מפתח קטן.

אני חייבת להתוודות שבחלק הזה רציתי לצאת ממחבואי ולשאוג עליה קצרות וברורות, הרי עלי אחר כך לבצע את כל הפעולות הללו!!! ועוד בחשאי, מה שמעלה את רף המשימה ממסוכן לסכנת חיים ממש.

אבל בצעד חכם נשארתי במקומי, כדי להרוויח את הפעולות כולן. ברי לי שאם בת אוזן מגלה אותי עכשיו, יקיץ הקץ על נסיונותיי לקרוא את היומן החשוב, זאת מבלי לציין את הנזק הגופני שאספוג מכך…

בקיצור, סתמתי ת'פה.

בת אוזן ניגשה עם המפתח הקטן אל התיק שהיא לוקחת לביצפר ושלפה משם את היומן שלה. הייתי הלומת רעם, למרות הסחוניה ששררה דלעיל. ככה, בלי הגנות, בלי מסכים, בלי התעות, יומן פשוט, בתיק??? כמעט הכיתי עצמי על סכלותי, ואז נזכרתי שבלי המפתח מה לי ולו.

תוך כדי הרהוריי הרועשים בדממה במוחי, בת אוזן פתחה את יומנה בחרדת קודש. מי שישמע… עט כבר היה מוכן שם, והיא החלה לרשום במרץ רב צפונות צפונות. (המילה הראשונה ש"ע והשניה ש"ת, שמנה לבבותיכן).

לאחר עשר דקות סיימה בת אוזן לפרוק פורקנה. נראה שגם הגשמים נעצרו בקצה עפעפיה המרוטים. מה שקצת כתיבה עושה לבת עשרה מסכנה.

היא הניחה את היומן חזרה בתיקה ושבה בהילוך אחורי על כל הקטע שקראתן לעיל, להשיב את המפתחות שפותחים מפתחות למקומם. כמעט יצאתי ממחבואי לומר לה שחבל שהיא תחזיר כי במילא אני אפתח עוד רגע ובא נחסוך לשתינו, אבל לא עשיתי זאת מטעמים השמורים עמדי. לא משהו שאפשר לדבר עליו.

בת אוזן יצאה ואני נשמתי לרווחה. שלוש דקות והייתה במוחי תוכנית פעולה גאונית ביותר.

לילה. מושאי צבת שקראנו בה פרשת בראשית. בשקט בלאט על הבלטות פסעתי, ושלוף שלפתי מתיקה של בת אוזן את היומן הקדוש. נשקתי לו בחיבת גנבים ואצתי למיטתי. נשימותיה הקצובות של בת אוזן העידו שהיא נמה עמוק עמוק. ועוד יותר העידו כי היא לא באמת מתאימה לספרים של יונהל'ה.

אתא בוקר יום ראשון. בצער רב נפרדה בת אוזן מהפוך, מהכרית, מהקירות המוכרים, מההורים המסורים, ויצאה לה ליום נוסף שיגרתי בתיכון. ממני היא לא נפרדה, משתי סיבות. אלף, אני תמיד אצלה בלב… שטויות בלי רוטב. ובית, בשעה שהיא פסעה לכיוון האוטובוס אני בדיוק ירדתי מהאוטובוס. בחלום, כמובן. הייתי צריכה להספיק שם לבנק, אבל הוא היה גבוה כי לא היו עננים אצלי בכיס ואז אכלתי את הבנק. חלום.

בשעה מאוחרת קמעה התעוררתי וכששב אלי המוח (הוא הרבה פעמים מגיע באיחור, שלא כמו הנשמה עצמה. הוא בפקקים) ביצעתי ניתור מרשים ואצתי לחדרה של בת אוזן. יש לי היום משימה של ממש. כמובן לאחר החבילה של נעגל ואסער-ברכות-משהו טעים-שהיה של כמה זמן-תפילה-ארוחה טעימה.

ניגשתי לחדר וביצעתי את סדר הפעולות כמו שעשתה בת אוזן. עשיתי זאת בזריזות כי בגלל החבילה דלעיל התקצר לו זמן הפעולה משמעותית ותכף בת אוזן באה ואנה אני באה. ובגלל ששנצלחתי אז הסתבכתי ולא זכרתי ממש איפה הונח כל דבר שלא ידעתי על קיומו, מה שהאריך את זמן הפעולה משמעותית וגרם לי כמעט לקוצר נשימה.

בעשר דקות לשתיים וחצי, שעת ההגעה של בת אוזן הביתה, היה המפתח המיוחל בידי והחדר של בת אוזן היה נראה לאחר שוד. עוד חמש דקות בוזבזו בשביל לשוות לו מראה טבעי, שזה ממש מסובך כי גם לבלגן צריך לדעת. מסודר מדי זה הכי חשוד אצל בת אוזן.

נותרו חמש דקות. אז אצתי לאותו מסתור שתואר לעיל לעיל, בין המיטה למגירות, עם השמיכה שמעלי. לא פסגת ההחבאה, אבל הזמן הקצר אילצני לנקוט בצעדים אלו.
פתחתי נרגשות את היומן העמוס. עוד לא התחילה שנת הלימודים כמעט וכבר בת אוזן מילאה חצי ממנו, והכל באופן קינתי ומקונן, עצובי ועצבני. חירטוש מחורטשי.

הסכיתו וקראו מה היה רשום בעמוד הטרי שרשמה בת אוזן. אולי היה זה באותם רגעים בהם צפיתי בה.

אני עוברת לציטוט:
"איך, איך. איך מחר לקום על הבוקר בשעה שלא היכרתי.

להפרד מכל האהוב והיקר ולצאת אל הקר המנוכר. ליבי עצוב ליבי נדקר. מה אומר לך יומן יקר.

יומן לא תוכל לעזור, איכה אוכל אמצא מזור. לתיכון איני רוצה לחזור, ואין לי כח לנסיעות הלוך וחזור.

ושמע עוד משהו, יומן שותק. המורה לי שלחה פתק. ובו היא מתכננת לנו מפגש מרתק, רק לי ולה, איזה מותק!!

לערוך עימי אשף היא רוצה, היא יכולה לקפוץ – אקנה לה מקפצה!! הרי אני אינני רוצה, אז מה אם היא חפצה.

ושניה, בא נעזוב ת'חרוזים, יש לך מושג מה זה אשף?? מה זה הראשי תיבות של המילה הזו? אז שחנש אני כבר יודעת, שיחת נפש, למרות שלא כל כך מסתדרים לי הראשי תיבות. אבל מה זה אשף? אין שחור פנים? אללי שמים פזורים? אכלתי שני פלאפל?

בקיצור, אני לא רוצה ללכת מחר. עצוב לי, נוגה לי. מר ויגון אפפונ…"

אי!!!!!! מה? מה קרה? איפה השמיכה שהייתה עלי? אח!! די!! איה!! מספיק! אבל בת אוזן, למה באלימות??