המחסן של בת עין /20

פרק ג

לפרק הקודם

"אני לא מאמין שאני פה" ג'קי קפץ מן מושבו שנדחק אליו במעמקי הג'יפ, סוקר את סביבתו ושורק בהתפעלות. הם אספו אותו במהלך דרכם, מפתיעים אותו בנוכחותם. אבל הוא יודע להחליק דברים מהר מאוד ותוך כמה דקות היה מוכן כהלכה.

ראן פתח את דלתו גם הוא, מוקסם. הם טבלו בירוק, מכל הכיוונים. עצים גבוהים הקיפו אותם, משרים אווירת ביטחון ושלווה.

"תשמע" קרא ג'קי בהתרגשות, "אם יגידו לי לכתוב בספר איך היה הטיול, אני אתחיל ככה: ציוצי ציפורים קסומות הקיפו אותנו מכל עברינו, כמו מספרות לנו על המקום הנפלא שהיה להן לבית, מאז ומעולם. הנוף משכר ומסחרר. אני מוקף מכל הצדדים בירוק-ירקרק-חום, רחשי העלים המתנועעים על העצים הענקיים מזמרים שירה מיוחדת, מזמינים אותנו להכנס ולהתפעם" עיניו נצצו והוא הסתובב על מקומו כמו היה יושב בכסא מסתובב מנהלי.
"העולם הפסיד סופר דגול" הפטיר בחיוך אגרי, מפתיע מאחורה את ג'קי. "יאללה, מפרקים". הוא ניגש אל הג'יפ הענק מאחורה, פוער את פגז'ו. כשתכולתו של בית שלם נגלתה לעיני שני הצעירים. "וווו" ראן שרק בהתפעלות לנוכח מראה עיניו.
אגרי היה מבסוט "חשבתי על כל פרט". הוא החל להוציא דברים. "תפוס" זרק אל ג'קי כמה בדי פלסטיק מגולגלים. "קח" שלח לידיו של ראן קרטון כבד. הוא המשיך במרץ.

"מה, רגע, רגע" קרא ג'קי בקול, "איפה להניח את כל זה?" הוא הפנה ראשו ימינה ושמאלה במשמעות. אין כאן שום בית או משהו שמזכיר את זה.

"אנחנו מקימים פה אוהל, דיר בוי" עדכן אותו הפרופסור, "לבינתיים". הוא הרים את ערמת הבדים שהניח ג'קי על הרצפה באין לו מקום אחר להניחם ופתח את קישוריהם. "יאללה מקימים אוהל. אח"כ נמשיך לפרוק את הכל לתוכו".

"איפה העיזים?" קרץ ראן בעברית.

"עיזים?" ג'קי קימט את מצחו. הפרופסור בינתיים כבר גילה כישורי נעורים והחל בכוחות עצמו להקים אוהל לא קטן.

"לשים בדיר" הסביר ראן בתמימות מעושה. הם צחקו בקול. אגרי הגניב אליהם מבטים חטופים, משהו מוטרד בין עיניו.

תוך כמה דקות הוקם אוהל כתום במקום, בנוי לתפארה. הם מתחו את היריעות לגובה, משחילים את חוטי הברזל בעדינות. חיזקו את היתדות בקרקע, ותמכו בעזרת מוטות עץ מהסביבה. ג'קי קשר את קצות הפתח לצדדים, ונשם לרווחה. "איזה אוהל!". הוא הביט במעשי ידיו בסיפוק, מבסוט. "מתי אוכלים, כבוד הפרופסור?" ביטנו דרשה את הקביעות שלה.

"כשנסיים להקים לנו בית" הודיע אגרי בלי מקום לספק.

"בית…" התערב ראן בעקימת שפתיים, "גם כן בית. אם זה בית, אני צנצנת מלפפונים חמוצים".

"אתה לא צנצנת, אתה המלפפון החמוץ בעצמו" נזף ג'קי, "תפסיק לבכות כל היום. יאללה בא נפרק את הג'יפ, אני מת מרעב". הם הלכו אחרי אגרי, מורידים חפצים בלי סוף. אגרי מגיש, יודע לתמרן את הפירמידות האדירות שהרכיב, והם שבים ובאים מהאוהל אל ידיו המושטות.

"ממש חותמים פה קבע" הם המשיכו לפטפט בעברית בלי להתחשב באגרי. "מה, בשביל מה הוא צריך פה מכונת קפה, מקציף חלב" התלונן ג'קי תוך כדי עבודה, "אנחנו בשטח, לא במשרד שלו".

"מה אתה מדבר" ראן הניף את הקופסא שהייתה בידיו, "תראה מה זה. שח מט ענק מגולף בעבודת יד מעץ אלון טבעי. הכלים מעוצבים לפי העיצוב העתיק ביותר של משחק השחמט, משוחים בלכה שקופה וחומה להשלמת המראה המקצועי והיחודי. לחווית משחק מושלמת" הוא סיים להקריא מצידי הקופסא ועיקם את אפו. "תוסיף את התיאור הנפלא לספר שלך. מקווה בשבילך שאתה מכיר בסיסית שחמט, כי אני לא מתכוון לשחק את זה איתו".

"מה אתה אומר" החזיר לו כשהם יוצאים שוב אל אגרי המתייבש ליד הג'יפ, "אני בכלל לא הייתי אמור לבוא. כנראה הוא בנה על משחק איתך".

אגרי לא הבין מה העיכוב "איפה הייתם? מניחים ובאים שוב! נו קדימה, יש לנו עוד מלא מה לעשות ויש כאן מישהו רעב" הוא קרץ לג'קי.

"רק התפעלנו מהשחמט" הסביר ראן תוך הגמשת העובדות, "משהו רציני הבאת".

"כן, זה עלה הרבה כסף". אגרי הסתובב אל הג'יפ והחל לשלוף משם את העב"ם הבא. ג'קי עצר תחתיו. "מה? לא-לא-לא". הוא הביט במחזה בעיניים קרועות. אגרי משך לאט ובזהירות כיסא מנהלים גדול, עשוי עור שחור מבריק. באדישות אופיינית הוא הניח אותו על הקרקע הירוקה ונהנה מהמבטים הנעוצים בו. "מה, לא טוב?".

"מה? אממ, מעולה!" הצהיר ג'קי, מגיש את ידיו לקחת ממנו את הכסא האימתני.

"לא" אגרי סרב, "אני אקח את זה. תמשיכו לפנות". הוא נכנס אל האוהל, גורר אחריו בזהירות את הכסא הגדול. הוא השיט את מבטו סביב, מנסה למקם בדיוק מרבי את המסתובב שלו.

"קח" ראן הניף מנגל אדיר מימדים, "שים בדיר".

"הופה" נהנה ג'קי, "הולכים להרביץ פה אוכל". הוא פסע בצעדי ריקוד היתוליים לאוהל, התכופף בפתח והעמיד את המנגל בטקסיות. מצידי האוהל לקח כיסא מתקפל שהעמיד שם ראן לפני כמה דקות, פתח אותו והתיישב ליד המנגל.

"הו, דיר! מוכן לסעודה?" קרא אליו אגרי מעם הפתח, מטריד את עצמו בתוככי מוחו מה עושה רובט כל כך הרבה זמן ליד המכונית. "אני מקווה בשבילך שאתה מבין שלא ממנגלים מנגל בתוך האוהל". הוא יצא את הפתח, מחפש במבטו את ראן. "רובט?" קרא בקול. הוא לא נראה בסביבה.

"אה?" ראן יצא מהפגז' הגדול, פניו אבלות. הוא קפץ ממרומי הרכב, "חיפשת אותי?".

"מה אתה מחפש?" לא הבין אגרי למה נפלו הפנים.

"את התיק שלי. אני חושב שהשארתי אותו אצלך בבית".

"לא, לא, הכנסתי אותו. הנה" הוא הלך אל הדלת השמאלית-קדמית של הרכב ופתח אותה. "הנה" הניף את התיק, "כיתפתי אותו למושב שלך".

"או, תודה" נאנח ראן בהקלה, מכתיף את כתפיות התיק אל כתפיו, כאילו הוא יוצא לדרך ארוכה והאוהל לא במרחק פסיעה.

"מה כבר יש בתיק הזה החמוד שלך?" הם נכנסו אל האוהל. ג'קי עדיין ישב באותו מקום, מפמפם לו בעברית "לטיול יצאנו, אוהל מצאנו, בכיכר הדשא בקצה ההר"…

"מה יש בתיק רובט" המשיך ג'קי לדבוק בעברית ורק ראן מבין, "תקרובת!!!" הם גאו-געו בצחוק, מה שנכון נכון. רק אוכל היה לו בתיק.
"שימו לב!!" הרכיז פתאום אגרי הרכזת זעם-תקיפות-הומור, "מרגע זה וילך אנו משתמשים אך ורק בשפת המדינה עליה אנו דורכים!! נואשתי מהשפה הזאת שלכם. מה אתם מדברים בכלל? יזראלי?".
"היברו, היברו" דייק אותו ג'קי, "סגור. אין עברית עוד בטווח שהותנו כאן. סיכמנו?".

"אה, ואתה" הצביע אגרי על ג'קי, "יש מצב אתה מחליף שם? תמציא לך כינוי וככה נקרא לך פה".

"מה, למה?" נפגע ג'קי בשביל השם שלו, "מה רע בג'קי?".

"צליל ההיגוי, זה מה שרע" הסביר ראן, מצטרף לעמדת הפרופסור, "ואם אתה לא חושב על כינוי הולם, אין לך אישור כניסה לטיול".

"טוב לא צריך להיסחף עד כדי כך" הרגיע אגרי, "אבל בהחלט שרובט צודק. ועדיין לא ענית לי מה יש לך בתיק העמוס?".

"ואתה יכול להוריד אותו אגב מהגב שלך, ראן" הצטחק ג'קי.

ראן השיל מעליו את התיק באיטיות, נבוך קמעה. "אין בו שום דבר מיוחד".

"אבל מה כן?" לא הניח הפרופסור.

"אוכל" הסביר ג'קי במקום חברו, "הרבה אוכל".

"הבנתי" ניגן הפרופסור אגרי, "אוקי בויז. איי אם גואינג נאוו. מקווה שתסתדרו בינתיים בלעדי, עד שאחזור. אתם יכולים לשחק בשחמט" הציע ברוחב לב, נוטל את מפתחות הג'יפ שהונחו בהפקרות שכזו על השולחן המתקפל שהיה פתוח לרווחה, באדיבות ג'קי שמנסה ללא הרף לרמז על רעבונו.

"רגע, אבל מה עם אוכל?" ג'קי דאג, מרים מבלי משים את המנגל בשתי ידיים, "לא רשום לך בתוכניה עכשיו ארוחת צהרים-ערב?" כמעט ולא נשארו קרניי שמש בחוץ.

"אני בטוח שתסתדרו" הפטיר אגרי יוצא את האוהל, "יש בתיק של רובט מספיק אוכל, כך זה נראה".

מנוע הג'יפ הותנע ותוך דקות נעלם עם הג'יפ עצמו. הם הביטו אחד בשני, מבולבלים עד העצם.