המחסן של בת עין /19

פרק ב'

לפרק הקודם

"מה זאת אומרת? כאילו מה זה משנה איפה אני עכשיו? כאילו מה זה חשוב לך?" הם שוחחו בעברית למרות ששכנו היטב ביונייטד סטייטס.

"יאללה מה אתה משחק אותה? חשבתי לעבור אצלך שם, בבקתות האלו, המה אתם קוראים לזה, מעונות הסטודנטים. תאמין לי מלונות היה יותר מתאים".

"מה אני יגיד לך, אתה צודק. אבל לא, אני לא במעונית הסטודנטית שלי".

"אז איפה לפגוש אותך באוניברסיטה?".

"בשום מקום".

"מה נהיה? לא רוצה לראות אותי כבר?".

"ברור שאני רוצה, אבל אני לא באוניברסיטה".

"אז איפה ריבון העולמים?".

"לא יודע מה הכתובת כאן".

"באנה עלית לי על כל העצבים. מה הקטע ש'ך? אין כבר סיכוי היום לפגוש בנ—".

"תשמע, תשמע, אני פשוט לקחתי איזה עבודה עכשיו, ו—".

"עזבת את ההוא עם החשמל?".

"כן, הודעתי לו שאני לא מגיע".

"איזה עבודה לקחת? גם בחשמלאות משהו?".

"לא, לא בחשמלאות, לא".

"אז במה?" הוא לא מהסוג שמניח..

"תראה, זהההההה, תראאאאאאאאה, אנל'א, זההההההההה".

"מה יש בלעת בננה? מה הסיפור איתך".

"נכון הפרופסור של ההשמנה?".

"של השוקולד?".

"המריר. כן".

"נו?".

"אז הוא".

"הוא…?".

"כאן, הוא. בבית".

"שלך???".

"שלו".

"מה אתה עושה שם?".

"גונב לו את הכלי כסף מהויטרינה. מה מה אני עושה, זה הוא ביקש".

"ביקש?".

"קרא לי".

"בשביל מה?".

"כי אנחנו, שנינו, זאת אומרת אני והוא, אז אנחנו, ביחד, אז כאילו…".

"מה תעשו ביחד? שניכם? אתה והפרופסור??".

"מה יש מה אתה מקנא".

"מה, מה אתה עושה איתו?".

"אה, זה אני לא יכול להגיד".

"מה יש, נו ספר".

"איך אני יספר לך? זה בינו לבינו".

"נו".

"מה, עד שהוא קרא רק לי מכל האוניברסיטה והסטודנטים ואני הייתי במתח אתה גם תידחף?".

"מה הבעיה? רציני עכשיו! בא לי גם".

"מה בא לי גם?? מה?!".

"איפה הוא גר הפרופסור הזה?".

"אתה לא מגיע".

"אבל אפילו לא סיפרת לי מה אתה עושה איתו".

"אנחנו נוסעים".

"מתי?".

"אתה יודע כמה הוא מרח אותי עד שאמר שזה מחר בבוקר, אתה רוצה שככה אני אשחרר מידע בקלות?".

"לאן?".

"למקום שהוא רוצה לנסוע אליו".
"לאן הוא רוצה לנסוע".

"לאיפה שאמרתי מקודם".

"וואאו אתה נראלי שתית כמה כוסות לפני שהתקשרתי, אה?".

"האמת הרמנו איזה כוסית לכבוד זה שמחר אנחנו נוסעים ליער ההוא, איפה שהוא עושה את המחקר הזה שלו. אז כן, שתיתי".
—

פאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאפפפ!!!!!!!!

ראן ניתר לגובה מטר ועשרים מעל מזרונו הדק עליו העביר את שארית הלילה, בביתו הצנוע של הפרופסור אגרי. הוא לא היה עני, ממש לא ובעיקר ההפך, אבל כמו שאמר אגרי בעצמו, את הכסף הוא משקיע בדברים משמעותיים וחשובים. והרבה חדרים בוילה יוקרתית, אה, זה לא חשוב.

הוא נחת בחזרה על המזרון בתנוחה עקומה למדי. מה, מה, איך, התכוונתי, מה, הוא בהה נכחו מפלבל בעיניו. מה זה היה.

אגרי עמד עליו, אוחז את בטנו מצחוק. בידו אחז צפצפה אימתנית, מהסוג שלא נתקלים בו בכל יום. הצפצפה היטלטלה ימינה ושמאלה לקצב דרדור צחוקו החלוד, והוא נהנה מכל רגע. "חה, איך נבהלת, ואאי, חחח, זה היה טוב"

"ממ, מה, כבר בוקר?" ראן שיווע לכמה שעות נוספות של חלומות.

"לא, ממש לא בוקר" אגרי הטיס את הצפצפה בקשת גדולה אל ארגז הצעצועים שעמד בפינה, "להגדיר את השעה אחת עשרה וחצי בתור בוקר יהיה שקר גס מדי. יאללה, קום. נוסעים"

"נוסעים?" ראן התרומם בפיהוקים ממושכים, מנסה לאפס את עצמו, "לאן?"

"מה אתה חושב חמוד שלי, אתה ישן ואני עובד, ובסוף אני גם אגלה לך את כל הסודות ככה בלי להתאמץ? תעבוד קצת על יצר הסקרנות. יאללה עוד חמש דקות אני חוזר ואתה בחוץ. שמעת?"

"יש לך נכדים?" הצביע רובט על הארגז אליו הוטחה הצפצפה שהעירה אותו באכזריות תולשת שכזו "לא ידעתי"

"גם אני לא ידעתי" השיב אגרי מיני וביה, "אם יעדכנו אותך בעניין אל תשכח להעביר אלי את תמצית השיחה"

ראן הרים אליו סנטר שמוט ואגב כך פה פעור קמעה "מה?"

"כלום. מה אתה משתהה על שטויות" הוא יצא את החדר הצנוע, העמוס כדבעי, זועק מן המטבח "אם אתה מתעקש לשמור על הצב באיטי הזה שלך אני מחזיר אותך בזה הרגע לאוניברסיטה"

נראה שהאיום הטיפשי עשה את שלו, הרהר אגרי בחיוך פנימי. ראן נראה אחוז תזזית, מנסה לשוות לעצמו פרצוף כרית מהישוב.

אחרי רבע שעה מואצת במיוחד, הם היו ישובים היטב ברכב השועט, גלגליו בולעים מטרי אספלט במהירות אוטוסטרדית. ראן התפעל מכל רגע. נראה שכל דולר שחסך אגרי מוילתו, השקיע בג'יפ האדיר הזה, שאפילו האוניברסיטה לא זכתה לביקורו. ריפודי הכסאות היו נוחים במיוחד, הדלתות נפתחו אוטומטית ומערכת השמע הייתה אימתנית בהתקדמותה הטכנולוגית. הוא גם זכה ברגעים אלו ממש להכיר את העוצמות שהיא מסוגלת להפיק, ותהה מדוע לא מבקשים מהמטיילים להביא בתרמילם אטמי אוזניים כדי לשמור על שפיות ולו מינימלית.

"אפשר שאלה?" זעק במלוא גרונו לכיוון אגרי שלפת את גלגל ההגה העבה בשתי ידי פלדה יצוקות, אדיש לכביש הנעלם מהר מדי תחתיו.

"מה?" הייתה התגובה צועקת עוד יותר, "שאלת משהו?".

"כ——ן!!!" ראן עצמו היה מופתע שלרשותו מיתרים בעלי דציבלים בלתי מקובלים. הוא קרא איפשהו שבעיתות מצוקה מתגלים באדם כוחות שלא ידע שהם טמונים בו. ואגב, אנחנו מנצלים רק חמש עשרה או עשר או שני אחוזים מהיכולת השכלית שלנו.

"אז מה רצית?" בבת אחת סובב אגרי את עוצמת הווליום שמאלה, אגב עקיפת משאית שלושים-ארבעים גלגלים. הרכב היטלטל וראן נשתל על מקומו.

אגרי העיף בו מבט משועשע. "לא רצית לשאול משהו?" הרכב כבר חזר למצב שיגרתי, בולע את השחור הכהה כמה שיותר זריז.

"אה, נכון" נזכר ראן, "רציתי לשאול משהו, אפשר?"

"מממ" אגרי התלבט באמת ובתמים, "תראה" החליט לבסוף זורח בחיוך, "אתה תשאל, ואני אבחר האם לענות, סיכמנו?"

"אוקי" הרים רובט זוג גבות עבותות, "השאלה היא ככה. בשביל מה אתה צריך אותי במסע הזה?"

"תרחיב" פקד אגרי מאבד את חיוכו, עיניו נעוצות בשמשה המשוריינת שלפניו ברצינות תהומית.

"התכוונתי" נבוך רובט, שוקע קצת יותר בכורסה הטובענית שפירגן לו הפרופסור המהולל, "למה בחרת אותי משלל הסטודנטים שאתה מכיר ומלמד, ובכלל מה אני יכול לתרום?"

"אוקי" התמתח אגרי, "אז עכשיו אני מקיים את חלקי בהסכם שלנו. אתה שאלת ואני בוחר אם לענות. ובכן" הוא הרים בשובבות את זוג גבותיו, "אני בוחר שלא. לא לענות לך. מה אתה אומר?" אגרי נשטף בצחוק לבבי, מוחץ עוד טיפה אגב כך את דוושת הגז.
ראן העביר את לשונו על שפתיו, חוכך במוחו, וירטואלית. כמה דקות עברו במכונית ההדורה בשקט סמיך. בעוד ראן סוקר היטב את מערכת השמע המשוכללת מראשה ועד קודקודה, שלף באגביות אגרי מכיס חליפתו הפנימי חבילת שוקולד מריר מעולה והחל לכרסם בקצב קבוע.
"נו נו, תגיד כבר אני רואה שאתה רוצה להגיד משהו".

"שאלה".

"נו בכיף" אגרי בלע עוד קוביה, "למה אתה מתלבט? שוקולד?" הסיט ברוחב לב את העטיפה שבה נותרו אך שתי קוביות.

ראן נענע במבטו "כי אני חושש שגם על השאלה הזו תגיד לי שאתה בוחר שלא לענות. ואני אוכל רק שוקולד חלב".

"אה" ביטל אגרי בתנועת יד "אני עוד אחנך אותך מה זה שוקולד. ועכשיו ניגש סוף סוף אל השאלה!".

"אתמול ככחח הום" התפתל קמעה ראן, "שוחחתי ארוכות עם חבר שלי, מישראל".

"יש לך חברים בישראל?" התפעל אגרי.

"לא, היום הוא גר פה".

"כן, שמעתי אותך מדבר בשפה שאני לא מכיר. אז אתה אומר שזו עברית".

"נכון. אז ככה שוחחנו, ותוך כדי המילים, באופן מוזר כשלעצמו הבין הלה מתוך דבריי את עיסוקי החדש" תמיד כשהוא בלחץ הוא הופך פיוטי. אוף. "אז ככה שוחחנו" המשיך לפזם באוזנו של הפרופסור, "ומתוך הדברים הוא הגיע למסקנה שהוא רוצה להצטרף אלינו".

"להצטרף אלינו" חזר אגרי מדודות.

"כן" הפטיר ראן, "ויש בזה המון מעלות. קודם כל אותך הוא כבר מכיר. מהסיפורים" מיהר להוסיף, "ובכלל בשלושה תמיד הכל הרבה יותר נחמד! מה גם שהוא אוהב שוקולד!!!"

"מריר או חלבי? מספיק לי יריב אחד".

"כחח, ובכן, אני בטוח שהוא אכן ירצה להכיר את הצד המרירי שבשוקולד".