המחסן של בת עין /1

להיות תלמידה

תגידו ת'אמת. להיות תלמידה זה לא פשוט כל כך.

זה נראה אולי  טבעי ורגיל, ובעצם כולם עוברים את זה.

אך לא כך היא המציאות.

להיות תלמידה פירושו…

פירושו…

פירושה…

קשה להגדיר.

איך אפשר להגדיר בהניד עפעף שתים עשרה שנים מחיי שבעצם… בוזבזו? בוז-ב-זו! בוז!!

להיות תלמידה זה לקום מוקדם כל בוקר, חרף שעון ביולוגי שאוהב יותר שעות דו ספרתיות.

להיות תלמידה זה ללבוש בגדים מכוערים וחנוטים, בצבע שלעולם לא יהלום.

להיות תלמידה זה שיפור מיומנויות יצירת הכתב המכוער ביותר בתבל שנגרם כתוצאה מכתיבה מהירה ומסוחררת.

להיות תלמידה זה לסחוב אבני גזית בתיק.
להיות תלמידה זה למצוא את עצמי בוהה במורה מנסה לקלוט באיזה שפה היא מדברת.

להיות תלמידה זה לרוקן באומנות חבילת טיפקס על שולחן רעוע.

להיות תלמידה זה לחזור הביתה מ-מ-ו-ט-ט-ת, כמו כל איש ממוצע שחוזר מעבודתו, רק בלי לקבל משכורת.

להיות תלמידה זה להרגיש את המוח מאותת מדי פעם 'נפח האיחסון הולך ואוזל'.
כך חלפו להן אחת עשרה שנים.

ואז הגעתי לכיתה י"ב, וכל הכללים השתנו וקיבלו פרופורציות אמיתיות.

כי להיות תלמידה בי"ב זה לא להגיע בעייפות אל הכיתה, אלא לנסות לחשוב במאמץ איפה היא בכלל ממוקמת.

להיות תלמידה בי"ב זה ללמוד חומר של חצי שנה בחצי שעה.

להיות תלמידה בי"ב זה לא לדעת מי נתן שיעורים. היו שיעורים? טוב, חבל.

להיות תלמידה בי"ב זה לישון. איפה שרוצים. מתי שרוצים. מול המורה. על הדשא. בהרצאה.

להיות תלמידה בי"ב זה לשבור שיא בחיסורים.

להיות תלמידה בי"ב זה לעשות הכל חוץ ממה שצריך.

ועיקר העיקרים של להיות תלמידה בי"ב, זה לשבת בשולחן האחורי ביותר בכיתה, לתפוס דף ועט מזדמנים, ולפרוק תסכולים שנצברו במשך שתים עשרה שנים.

וזה בדיוק מה שעשיתי.

בינות להררי סיכומים, ספרים, עבודות, בגרויות, וכן שאר מרעין בישין, הייתי משרבטת לי מכאן ולשם אינספור מילים.

את ספרי היסטוריה ניקדתי בשורות המבכות את קושי השיעבוד.

את עלי הכותרת מרטתי ובמקומם ציירתי קחוון קטן, נבול.

את עזרא חוט ציירתי על הספר 'אזרח רענן', והוא לגמרי לא היה נראה אחד כזה.

ובשיעורי לשון עסקתי בעיטור מילים מומצאות חדשות שגרות בהמון בניינים, ובחריזת שורות נמלצות רבות משקל.

הרבה הוצאתי שם. את רגשותיי ביחס ללימודים (נשבר), תיעוביי ביחס ללימודים (נמאס), רצונותיי ביחס ללימודים (לשכוח), וכל מה שכל תלמידה ממוצעת חשה היטב היטב.

מובן שהכל בוצע בזמן אמת, קרי: בשיעורים עצמם. אין כמו אותנטיות…

שמעו סיפור:

באחד משיעורי מחשבים הרבים שעברו עלי, אלו שלמדתי בהם שפת JAVA, החלטתי שאני צריכה לכתוב שיר שיביע כמה זה קשה לקום כל כך מוקדם בשביל לשמוע מעל ראשי מרחפות להן מילים כמו סיסטם, פרייבט, פרינט אל אן ועוד שאר שטויות.

המורה הכבודה שלי (שלוש שנים מעלי) הביטה בביקורתיות במעשיי. וכשחברתי לשולחן נטלה את השיר המוכן והחלה לצחקק אל ליבה בקול גדול, המורה דרשה את הפתק אליה.

ומה היא לא עושה אם לא מקריאה אותו באוזני חברותי המרותקות בשעשוע.

כמובן שההקראה היתה באישורי המלא, כי לא האמנתי שמשהו יכול להפסיק את המורה הזו מהרצאתה השוטפת.

הכיתה נשטפה בצחוק רועם למשמע השיר העולץ, המבכה את בנות הנוער המסכנות. המורה גם היא געתה בצחוק שניסתה לכבוש בלא הצלחה כלל.

ומאז ועד היום אני אוגרת לי הרבה

שירים וחיבורים,

כאלו או אחרים,

שמדברים על דברים,

שקורים לבנות נעורים:

לימודים כל השנה,

דיאטות והשמנה,

סיפורים לפני השינה

ולמה קופים אוכלים בננה?

 
אז הנה נפתח לו בלוג בשעטו"ם,

מרצי ומקלדתי אחיל וארתום,

להעלות לכן חיוך עד תום,

ובמילים אלו גם אחתום.
סתם, סתם, יש לי עוד מלא מה להגיד.

הבלוג הזה אינו סיפור בהמשכים, ולא פריקת מתחים, לא תסכולים ממושכים ולא… אין לי עוד חרוז.

אבל העיקר שזה לא. מה שכן, זה אוסף הומור ואיתלולא וחוחא, בהמון נושאים. בעיקר לימודים, כי אנחנו תלמידות, אללי, אוההוייי (יפחת בכי), אבל גם הרבה על השמנה, על חגים, על מחנות… וגם אינספור שירים מחורזים ומוזרים…

נתראה כאן במחסן, כל יום שישי בעזרת ה'.

נ.ב.

מצליחים, אפרוחים, ניתוחים, שכוחים, נאנחים, שפוכים, דלוחים, צחיחים, פריכים, כריכים… מי אמר שאין חרוז ל'כ/חים'.