הללו-יה [פירוש הת-הילי-ם] /8

הפעם אני אתחיל שלא מין המניין…

"דוד המלך התנסה בניסיונות רבים פי כמה משלך, אמר לו השקט. הוא נלחם על נפשו, נס וברח, ושיכל ילד ועוד אחד ועוד אחד… כתרו נלקח ממנו ונתיניו לעגו לו." [אסתרק]

קראתי את זה עם דמעות בעיניים, תארו לכם, אדם שכל עולם התענוגות כביכול פתוח לפניו וזה מה שהוא עבר… פער מטורף בין רצוי למצוי…

אז בואו ניראה מה גם מתוך העצב התהומי הזה אפשר ללמוד [הרי הבעש"ט אמר שמכל דבר שרואים צריך ללמוד לעבודת ה']:

קבלו את פרק נ"ט

לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם בִּשְׁלֹחַ שָׁאוּל וַיִּשְׁמְרוּ אֶת הַבַּיִת לַהֲמִיתוֹ- הכותרת הזאת היא אותה כותרת בפרק הקודם, אותו פסוק[] ואפשר להיתקל בכך הרבה מאוד. וזאת התחלה של סיפור הבריחה של דוד משאול, שאול שלח שלחים לבית דוד לתפוס אותו ולהרגו, ודוד הצליח להימלט ברגע האחרון. ועל כך הוא אומר תחינה ובקשה מה' לעזרה.

הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי אֱלֹקי מִּמִתְקוֹמְמַי תְּשַׂגְּבֵנִי- הצילני נא מאלו הקמים עלי לרעה, תן לי כח לעמוד בזה.

הַצִּילֵנִי מִפֹּעֲלֵי אָוֶן וּמֵאַנְשֵׁי דָמִים הוֹשִׁיעֵנִי. כִּי הִנֵּה אָרְבוּ לְנַפְשִׁי יָגוּרוּ עָלַי עַזִים לֹא פִשְׁעִי וְלֹא חַטָּאתִי ה'- האנשים שבאו להלחם נגדי הם חזקים מכפי יכולתי, ואלוקית, תדע, לא שעשיתי משהו, לא שכפרתי, אלא הם באים מתוך שנאה אלי וקינאה[] עזור לי[][]

בְּלִי עָוֹן יְרוּצוּן וְיִכּוֹנָנוּ עוּרָה לִקְרָאתִי וּרְאֵה–  וכל מה שנישאר לי זה להתפלל אליך, אין לי יותר מה לעשות, אני מרים ידיים, לשמיים.

וְאַתָּה ה אֱלֹקִים צְבָאוֹת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל הָקִיצָה לִפְקֹד כָּל הַגּוֹיִם אַל תָּחֹן כָּל בֹּגְדֵי אָוֶן סֶלָה–  ה' תתעורר, תתגלה, תעזור לי, האנשים ששלח שאול להורגני אינם יהודים ביני ישראל, הם שחרי חרב מלומדי מלחמה, גויים מהקליפה.

יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר– וכאן הוא מתאר את האויבים: הם לא מופיעים בשעות היום, כי אם דווקא בלילה. הם נובחים כדרכם של כלבים משוטטים. אשר בעבר היו משוטטים רק בלילות.

הִנֵּה יַבִּיעוּן בְּפִיהֶם חֲרָבוֹת בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם כִּי מִי שֹׁמֵעַ- הם אומרים עלי דברים, וכשהם מאיימים אני מרגיש שהם מסוגלים לעשות מה שבא להם. כיוון שהם בטוחים שאף אחד לא שומע, אין דין ואין דיין.

וְאַתָּה ה' תִּשְׂחַק לָמוֹ תִּלְעַג לְכָל גּוֹיִם- אבל אני יודע, שאף אחת מתוכניותיהם לא תצא לפועל.

עֻזּוֹ אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה כִּי אֱלֹקִים מִשְׂגַּבִּי- אני ממתיך לך, אלוקים, ומודה על כך שאתה איתי.

אֱלֹקֵי חסדו יְקַדְּמֵנִי אֱלֹקִים יַרְאֵנִי בְשֹׁרְרָי- אתה מקבל את פני ונותן לי חסותך. ועוזר לי במפלתם של אויבי.

אַל תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ וְהוֹרִידֵמוֹ מָגִנֵּנוּ ה'– כאן דוד פונה לה' בתפילה: אל תהרוג אותם, כדי שלא נשכח. כי אם הם נהרגים, הפשעים שלהם נשכחים. כדי שיזכרו מי הם, הם צריכים לפעול, להיכשל- אבל להישאר בחיים. נער אותם, בכוח, הורד אותם ממקומם הגבוה, כי אתה מגננו.

חַטַּאת פִּימוֹ דְּבַר שְׂפָתֵימוֹ וְיִלָּכְדוּ בִגְאוֹנָם וּמֵאָלָה וּמִכַּחַשׁ יְסַפֵּרוּ-חטאים בפיהם, ובדבר שפתיהם. הם יילכדו בגאוותם ובקללות ובשקרים שלהם.

כַּלֵּה בְחֵמָה כַּלֵּה וְאֵינֵמוֹ וְיֵדְעוּ כִּי אֱלֹקִים מֹשֵׁל בְּיַעֲקֹב לְאַפְסֵי הָאָרֶץ סֶלָה-כלה אותם בכעס, תמגר אותם מעל פני האדמה, כדי שידעו מי הוא אלוקי יעקב סלע.

וְיָשׁוּבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר- ושוב דוד מתאר את האויבים: אויבי מסתובבים בעיר כמו כלבים.

הֵמָּה ינועון לֶאֱכֹל אִם לֹא יִשְׂבְּעוּ וַיָּלִינוּ -הם מסתובבים כדי למצוא אוכל, ואם לא ישבעו לפחות הם ילינו בעיר, במקום מוגן. וכן אנחנו מגלים איך מרצחיו של דוד באו לעיר שאינם מכירים, כי הרי הם שכרי חרב, ומסתובבים בשווקים בלי לדעת לאן מועדות פניהם.

וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי– אבל המשורר מסיים בדברי תודה ותהילה לה': ואני אשיר על העוז שלך, וארנן בבוקר חסדך, כי אתה מגן עלי ומנוס ביום צרתי.

עֻזִּי אֵלֶיךָ אֲזַמֵּרָה כִּי אֱלֹקִים מִשְׂגַּבִּי אֱלֹהֵי חַסְדִּי– אזמר על עוזך כי אתה הוא משגב. אלוקים של חסד.

הנקודה החסידית:

כשאנחנו מסתכלות על דברי דוד, מה אנחנו רואות?

מרצחים באים לעירו להרגו.

ומה הוא עושה?

יושב ומתפלל לה', אומר תודה על עזרות קדמות, מבקש עזרה להיחלץ מניסיון ההתנקשות ומהלל את ה'.

האם כשאנחנו צריכות עזרה דחופה אנחנו מרימות עיניים לשמים? לרוב כן, אבל האם אנחנו בדרגה כזאת שה' ישנה את דרך הטבע כדי לשמור עלינו ולהצילנו? על עצמי אני יודעת שלא. תמיד יש לי לאן לשאוף ולהשתפר…

אז איך אני יכולה לבוא לה' ולבקש ממנו עזרה? איך יש בתוכי את האומץ לעשות זאת?

הנעם מגדים מסביר לנו למה: [יש על כך גם שיחה של הרבי]

כאשר ה' רואה שאין לנו מספיק "נקודות" כדי לעזור לנו, שלא היינו מספיק חסידות [לא מלשון חסידות בתור זרם, אלא מידת החסידות.] הוא משווה אותנו לשאר עמי הארץ, משווה אותנו לבחורה גויה בגילינו ומולה אנחנו צדיקות וחסידות מכפי שאפשר לתאר[][]

וגם דוד, שמפחד שאין לו מספיק מצוות מציע את זה לה', במילים "הצילני מאויבי".

אבל זה לא רק בדיעבד אני מעל הגויים. אנחנו צריכות לזכור שאנחנו כמו מחנה לוויה בין ישראל, נעלים בקדושה, מקורבים יותר לאבא בשמיים.
אנחנו מחויבות להתנהג כמו בנות של ה'[] אסור לנו לרדת למדרגת גוי, אנחנו צריכות לשמור שנשאר נסיכות, למרות שאנחנו בעולם, ולמרות "שלשמלת הנסיכות שלנו נדבק אבק וליכלוך". זכינו להיות מעליה, וזאת חובה להיות מעליהם. בדיוק כמו שמלך בשר ודם לא יכול לבוא ולשבת בסעודה בבית מרזח, זה מוריד מערכו, כך אנחנו לא צריכות ללכת לרדוף אחרי הבלי הרחוב.

שניזכה במהרה בביאת המשיח בזכות מצוות, ולא בדיעבד.

נתראה שבוע הבא, יסולאל