הלופ.

שלי, שבי
אמאלה שותפות אני לא יודעת מי נשארה ומי הלכה ובכלל לא מי החדשות פה.
מבטיחה לכן שהתגעגעתי. לא יודעת אם זוכרים אותי פה בכלל כי כבר לא ביקרתי פה אולי שנה. מה שכן אני יכולה לומר שהתגעגעתי ברמות. עברתי כ"כ הרבה השתניתי התבגרתי גדלתי הצטלקתי נפצעתי נחבשתי נפלתי וקמתי והכי חשוב המשכתי
אני רוצה לדבר על משקעים. משקעים שיש לי מהעבר ולא מצליחים להשתחרר לי.

שנה שעברה עזבתי את האולפנה שלי לפנימייה. התחלתי כילדה תמימה בכיתה ט לא מודעת בכלל למה היא עומדת לעבור במקום הזה.
הייתי הביישנית. הכי ביישנית בכיתה. זו שכמעט לא מדברת. רק חיוכים מנומסים ושותקים לכל עבר.

באולפנה הקודמת שלי הייתי נחשבת לאחת הבנות החזקות בכיתה. הזאת שכולן אהבו הזאת שכולן הכירו ורצו להתחבר. אהבתי מאוד את הכיתה את הצוות ואת המורות .
בגלל הרמה התורנית כל כיתה ח' התלבטתי ברמות אם לעזוב או לא כי רציתי באמת רמה רוחנית של בנות יותר גבוהה. כי אם כל האהבה שלי לבנות כיתתי ואפילו לחברות מסוימות שלי הרגשתי שיש בכל זאת איזה מחיצה קטנה שמפרידה טיפה בנינו מחיצה גורלית. של השקפות, שאיפות, רצונות, ערכים, ומחשבות.

אז אחרי שנה של התלבטויות ובדיקות החלטתי שאני עוזבת. עוזבת למען הקב"ה. להתחזק יותר בעבודת ה'.
לא אלאה אתכן שבהתחלה האולפנה שהכי רציתי וחלמתי להתקבל אליה לא התקבלתי אליה בכלל ואיך חלומות שלמים התנפצו לי באחת ואיך ערערתי ובסוף החליטו לקבל אותי אליה. בסוף הלכתי לאותה אולפנה. נסערת. רגשת.
שנה שעברה בשבילי היא סיפור קצת עצוב.

לכל חיי אני אזכור את מה שעברתי, את הבדידות והלבד שהרגשתי שמה שלא הרגשתי מעודי את כולן מצטלמות וצוחקות בנופים היפים ולי אין עם מי להצטלם אין מי שתקרא לי ותגיד טלטול בואי תצטלמי איתי. תצטלמי איתנו. הפחדים הכי נוראיים שחוויתי. פחד מלחזור לאולפנה פחד לדבר. כן כן לדבר. איבדתי את כושר הדיבור שלי. ואוהו כמה זמן לקח עד שחזר אליי.

החוויות האלו לא ישכחו ממני לעולם. איך התחלתי בכיתה בתור הילדה הכי ביישנית בעוד הם לא ידעו איזה פרח אני באמת. הייתי בטוחה שאסור לי לבוא באורות ונצנצים. לא לעשות סתם פוזות כמו שעשיתי בז' ולמדתי לפעם הבאה. אמרתי לעצמי שבהתחלה אתן לבנות להסתקרן ממני ואז אחר כך יגלו מי אני באמת בלי החצנות מיותרות. הקטע הוא שהלכתי רחוק מידי. יותר מידי לכיוון השני. לכיוון של הסתגרות ובדידות. בעוד שבהתחלה עשיתי כאילו לא אכפת לי להיות לבד ולהתרחק מכולם. בסופו של דבר נשברתי. ועוד איזה נשברתי.

לעולם לא אשכח את הטיולים את השבתות שהייתי בוכה בהן ללא הפסקה. את הבדידות. את הבגידה של החברות שלי שניסיתי לרכוש.
לא עזר כמה אמרו לי שאוהבים אותי תמיד הרגשתי את כולן צבועות.

נכון. עברה שנה מאז. גדלתי אני אחרת. השנה הזאת שינתה אותי לחלוטין. נכון שגם מאז ניסן הייתה יותר עלייה ונכון שהשנה הזאת לא באמת הייתה נוראית כמו שאני מתארת והיו גם דברים טובים. נכון שכולן באמת אהבו אותי כי הרגישו בי משו נכון שתמיד רשמו אותי במי אני רוצה להיות בחדרים בליד מי אני אשב.
אבל הזכרונות של הבדידות. של הפחד שמרעיד לך את הגוף עד כדי איבוד יכולת לדבר. את הלבד הזה. את הבריחה שלי מאולפנה לרחובות העיר בלילה שבאיזה טראומות חזרתי משם ומה עברתי שם לא אפרט.
את הבכיות הבלתי פוסקות במוצשים מלחזור בראשון שוב. מלהלחם שוב—-

אז זהו. עברתי את זה. אני ב"ה במקום הרבה יותר טוב. הרבה יותר מאמין בעצמי. הרבה יותר חזק.
אבל יש פעמים שאם אני אפול קצת ועוד קצת ועוד קצת זה יחזיר אותי בלופ בלתי נגמר לעבר. לשנה שעברה לבדידות לפחד.
גם אם זה היו נפילות קטנות ובכלל לא דומות. אני אזכר בימים ההם בתקופות הקשות ההם.

אני לא צוחקת. לא פעם אחת קרה שפשוט נעלמתי מהעולם ובכיתי שעות את החיים שלי רק בגלל מה שעברתי בכיתה ט' רק את הסבל שלי את הפחד שראו לי בעיניים. והמורה הזאת שאמרה לי שקוראים על המצח שלי שקשה לי. וכששאלתי היא אמרה שרק מורות כמוה יכולות להבחין בכך. התרסקתי. הלב שלי נשבר. איך היא קלטה אותי.

אני עדיין מתמודדת כיום. ב"ה ממקום אחר והרבה יותר טוב. היום יש לי חברות שאני בקשר טוב איתן ואני גם מצליחה ליצור לעצמי את השם האמיתי שלי מצליחה לגרום לבנות נוספות להכיר אותי כמו מי שאני באמת.
אבל יש רגעים. שהכל חוזר אליי. הפחדים הכאב. התקופות ה- סליחה על המילה- המגעילות בחיי.

לא תמיד אני מצליחה לשמור על שמחה לפעמים רק הפחד שמה שיקרה בעבר יקרה גם היום על אף כל מה שעברתי לפעמים רק חוסם אותי מלהיות אני, באמת. טבעית ופתוחה.

קשה לי עם זה. קשה לי עם זה כ"כ. הרבה זמן חשבתי אם לחזור לאולפנה שלי. אם כדאי.
אבל לא אני אומרת לעצמי שאני יכולה שזה סתם בריחה כי אני עכשיו ב"ה מתחילה לעלות ולמה לוותר דווקא עכשיו.
אבל הלופים האלו. שלא מפסיקים.
והפנימייה ולהיות רחוקה מהבית ולהיות תקועה שם כמעט לנצח משו שמזכיר לי דברים לא טובים…. שמחזיר אותי אחורה
זה הלופ שלי. הלופ שהכי מכאיב לי וגם אם חשבתם שהגזמתי בתיאור שלי אני כותבת מאיי שם ההרגשות שהיו לי שנה שעברה והחזרות שיש לי עכשיו. אני מנסה אני רוצה. להראות לכולם מי אני באמת לשכוח מהעבר ולהתקדם לעתיד . כי אני יודעת שזה בי שזה בתוכי.
אבל הלופים האלו. מה יהיה איתם. הורסים בי כ"כ הרבה.