הלב שלי /4

שיבוש בתכניות

לפרק הקודם
מיכאל עצם עיניים, לא יודע מה לומר.

הרבה לילות דמיין את הרגע הזה, שבו ייספר למשפחתו על ההחלטה שקיבל.

הוא ידע שלא יסכימו איתו. הבין שלא יתמכו בדרכו.

הוא חשב על כל תרחיש אפשרי, כמעט.

לא חלם שזו תהיה תגובת אביו.

כל שנות ילדותו דמיין כיצד ינהל את האחוזה, חלקה לפחות.

כל אותן שנים התאמץ להיות הילד הטוב של אבא, מתוך הנחה ילדותית שהילד שיהיה הכי הטוב יירש את האחוזה.

אחר כך ויתר על החלום הזה כשהבין שיפתח טוב ממנו, ויקבל את האחוזה מתוקף היותו בכור.

כשבחר את דרכו בחיים היה ברור לו שענייני כסף ורכוש לא ימנעו ממנו לממש את שאיפתו הרוחנית.

ועכשיו…

כל ההחלטות היפות כמו נשכחו ממנו.

שעות של התלבטות, ולאחריהן הכרעה אחת מחייבת, נפתחות מחדש.

מתנקזות לעשר שניות של דממה מתוחה, כשזוג עיניים כהות נעוצות בו.

"מיכאל", הקול שקט אך תובעני.

העיניים התכולות נפקחות, מבט מיוסר מקופל בהן.

"תחשוב על זה", יכין מניח יד על כתפו של מיכאל, נוטל באגביות את צרור המפתחות מן השולחן, ומכוון את מיכאל לכיוון המסדרון הארוך.

הדרך שתמיד הייתה למיכאל קצרה, כזו שלא מונה יותר מחמישים פסיעות, נדמית עתה כנצח בעיניו.

ידו של אביו החזת בצרור המפתחות מונחת על כתפו ומונעת ממנו להתחמק, ואביו שפוסע לצידו בפסיעות מעודנות, כשרק בעיניו נותר רמז לכעסו, מעלה את רף המתח שלו, והוא מבין כי נכונה לו התמודדות לא קלה.

אחרי כמה שניות של הליכה שקטה, הם נעצרים בפתח המחסן שבקצה הבית, יכין נועץ את המפתח בדלת, פותח אותה, ומעלה את האור בעששית הקבועה בפתח.

"אתה צריך מכאן משהו?", מיכאל שואל בתמימות מזויפת.