הלב שלי /19

גלגל הצלה

לפרק הקודם
קרני השמש התקדמו באיטיות על מסלולן,

יורדות לכיוון מערב וכמעט סוגרות את יומו הרביעי של מיכאל במחנה השודדים.

וכנראה גם יומו האחרון בעולם.

צמד השומרים סיימו את מלאכת העמסת הארגז בתוכו שכב מיכאל על העגלה, ועזבו את המחנה, בדרכם לעשות את מלאכתם בצורה נקיה.

אדנאן ישב מתוח בקרחת היער, ידיו שיחקו בשקיק הכסף שבידו.

הוא פחד.

פחד שהכנופיה לא תמלא את חלקה בהסכם ותשחרר את מיכאל, פחד שיחטף גם הוא.

וחשש שמיכאל נפגע בצורה בלתי הפיכה.

הוא נשם עמוק, מתאמץ לשוות לפניו ארשת רגועה, התרומם ממקומו וצעד לכיוון המקום שנקבע כנקודת המפגש.

"אתה אדנאן?", מבין השיחים צצו שני אנשים אימתניים למראה שחרבות חגורות למתניהם.

אדנאן הנהן בראשו לחיוב.

"החבר שלך כאן", אחד מהשניים נטל על עצמו את לנהל את הפגישה, והחווה לכיוון לא ברור, כמסמן את מיקומו של מיכאל, "תן את הכסף ותקבל אותו".

אדנאן בלע את רוקו, והגיש להם את שקיק הכסף שסרילה נתנה לו.

למראה המטבעות, אחד פנה לאחוריו והתרחק מהמקום, והשני, ספר את הכסף תוך נעיצת מבטים מאיימים באדנאן מידי כמה מטבעות.

במשך כמה שניות ארוכות של מתח ליבו של אדנאן הלם בפראות.

"קח אותו", השודד ששתק עד לאותו רגע דחף לכיוונו דמות מוכרת.

"מיכאל!", הקלה ברורה נרשמה על פניו למראה בן דודתו, הוא המתין כמה שניות עד שהם ישארו לבד ביער, ואז מיהר לכיוונו, הושיב אותו על סלע בולט ונתן לו מעט מים.

"תודה", מיכאל פלט בקושי, נתון עדיין תחת אימת המוות ותחושת הבגידה הצורבת.

לרגע ארוך הם לא אומרים דבר.

מיכאל נושם את אוויר החופש ונותן לו לחלחל לעצמותיו, לעטוף אותן ברעננות מבריאה. "אנחנו צריכים להתקדם", אדנאן מדבר בשקט, לא מוריד את עיניו ממיכאל, "המעמד הגדול מתחיל בעוד יומיים".

ואני אהיה שם.

תודה בורא עולם שבחרת בי להיות חלק מעמך.

תודה שענית לשאלתי.

תחושת הודיה עצומה שטפה את ליבו של מיכאל בגלים,

ועכשיו הוא בטוח בדרכו יותר מאי פעם.