היה שווה לחכות!

לִפְעָמִים,
לֹא מוֹצֵאת מִשְׁפָּטִים
רַק שְׁבָרִים, חֲלָקִים
שֶׁל מִלִּים.

וְלִפְעָמִים,
לֹא מוֹצֵאת לִי מָקוֹם.
מֶרְחָב שֶׁיַּרְגִּישׁ בַּיִת וְחֹם,
שֶׁיִּתֵּן עוֹד קְצָת אֲוִיר לִנְשֹׁם.

לִפְעָמִים
חוֹשֶׁבֶת לְהָרִים יָדַיִם
לְוַתֵּר, לְהִשָּׁאֵר בְּבֵנְתַיִם
רַק לִשְׂרֹד,
לְהַחֲזִיק רֹאשׁ מֵעַל לַמַּיִם.

וְאָז נִזְכֶּרֶת,
שֶׁלִּפְעָמִים,
בְּעֶצֶם בְּכָל רֶגַע נָתוּן.
יֵשׁ מִישֶׁהוּ לְמַעְלָה מַשְׁגִּיחַ,
מְבַקֵּשׁ, תְּנִי בִּי אֵמוּן.

וְלִפְעָמִים,
אֲנִי מְאַכְזֶבֶת אוֹתוֹ.
אַכְזָבָה וְעוֹד אַחַת,
לוּפּ שֶׁלֹּא נִגְמָר
עַד שֶׁלֹּא מַתְחִיל אֶחָד אַחֵר.

וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת,
יֵשׁ לִי רֶגַע כָּזֶה
מִן הִבְהוּב, שֶׁל הֲבָנָה,
שֶׁל אַהֲבָה, שֶׁל חִבּוּר לְאַבָּא.

זֶה אָמְנָם רֶגַע קְטַנְטַן,
בְּקֹשִׁי מֻרְגָּשׁ.
אַךְ רַק אֲנִי וְהוּא יוֹדְעִים,
מָה הִקְרַבְתִּי עַד לַמִּפְגָּשׁ.
וּבִשְׁבִיל זֶה,
הָיָה שָׁוֶה לְחַכּוֹת…