היה היתה חברה..😢

פעם פעם היה לנו אלבום.
אלבום גדול, עמוס במדבקות הכי שוות. היה שם ג'לי, ופרצופים, ובובות אמריקאיות, ואף אחת בכיתה לא הצליחה להתחרות מולנו.
היינו אני את. את ואני.
שתי חברות עם אלבום אחד.

ואז הגיעה הסופה שקרעה לי את הלב, שהמיסה את האהבה שלי.
את הלכת והשארת אותי לבד. חשופה מול הרוחות.
את הלכת, ופיצלת אותי לשתיים, נעצת לי בלב סכינים.
רציתי לבכות. לצרוח.
אבל כלאתי את הצעקה שלי, קברתי אותה תחת הרים של שתיקה. בכיתי בלילה, בכרית, כשאף אחד לא ראה ולא ידע.
העננים המטירו ביחד איתי, דוממים, כאובים, מבינים. ואת – הפנת עורף.
ויום אחד, אני זוכרת, את הגעת וחילקת את האלבום.
עם כל מדבקה שלקחת – נלקחה גם חתיכה מהלב שלי, החרוך. זה שמוטטת בלי חמלה.
כל מדבקה שהוצאת הייתה עוד סטירה מדממת.
וזהו.
ברחתי.
הכי רחוק שאפשר.
ברחתי לעצמי, לנפש שלי, ולא יכולתי יותר לשתוק. חיפשתי תשובות.

ועכשיו, את גם כן באותו מרוץ מטורף. נטושה.
רוצה שאני אחזור להיות חברה מהחלומות, כמו פעם.
וקשה לי.
קשה לי!!!
כשאני בכיתי, את אטמת את האוזניים.
שנשארתי לבד בהפסקות, את אפילו לא הבחנת.
ועכשיו? אני לא מסוגלת, סליחה. אני לא מסוגלת. שברת לי את האימון בך, ריסקת לי את הלב לרסיסים. ניתקת את החוט שקשר בינינו.
אני מצטערת, אבל לא מסוגלת.
ויותר לא מסוגלת לראות אותך ככה סובלת ולהבין מה את מרגישה.

אז החלטתי לסלוח.
עדיין קשה, אבל אני משתדלת. משתדלת להיות שם, איתך.
הלב תובע, ואני מעלימה עין.
הדין צועק, ואני מחרישה.
מנסה להשכיח מן הלב, למחות את הפצעים, להעביר. זוכרת את השנים היפות ביננו.

והשברים, השברים של הלב שלא התביישת לרסק, החלו להתאחות.