אי (של) הגיון
לפרק הקודם
תחילת שבוע מבורך!!
השבוע, ביום שישי, נציין 30 שנה לכ"ו בשבט תשנ"ב. יום שישי, ה31 בינואר 1992.
באותו יום, נחתם הסכם שלום בין נשיא רוסיה ונשיא ארצות הברית, שכלל הסכמה ברורה על פירוק נשק אטומי, והפניית תקציבים צבאיים לצרכי שלום.
ובאותו רגע, למעשה, הסתיימה המלחמה הקרה בין רוסיה לארה"ב שנמשכה עשרות שנים.
(על מלחמה זו מספרים, אגב, שבאחת התחרויות בין 2 המעצמות ניצחה ארצות הברית, ובעיתונים הרוסיים סופר ש"בתחרות המעצמות רוסיה הגיעה למקום השני, וארה"ב נמצאת בקושי במקום האחד לפני האחרון" נו נו).
במשך עשרות-מאות-אלפי שנים, הדבר הכי הגיוני, לגיטימי ומובן מאליו היה מלחמות.
במידה מסויימת, אם היו מוותרים לנו בבגרות "רק" על מלחמות ו/או פרעות (או כל דבר אחר שנכלל תחת הקטגוריה של רצח), היינו צריכות ללמוד פחות – או – יותר הממ… שלושה עמודים זה יוצא?
ובאירופה של פעם – תשאלו את הסבתות – בכלל היו לא מעט עיירות שתושביהן הלכו לישון ברומניה ובבורר קמו וגילו שהם בכלל בהונגריה או צ'כיה.
אה, ואני גם לא אזכיר את כל המלחמות שמוזכרות בתנ"ך. זה יקח פשוט הרבה יותר מדי זמן.
שאלה לי אליכן, יקירותי
אם בכל מהלך ההיסטוריה, מלחמות היו דבר שבשגרה, מה קרה פתאום – לפני 30 שנה בקושי – שבבוקר בהיר אחד הגיע כל העולם למסקנה שבעצם למה בכלל לרצוח?
5752 שנה אנשים לא הפסיקו להילחם, וזו הייתה מבחינתם הדרך הכי הגיונית להתנהל.
איך קרה פתאום שברגע זה הפסיק להיות הגיוני? מה השתנה?
אני מאמינה – ומקווה – שכולכן מכירות כבר את השיחה המהממת שהרבי אמר למחרת עצרת האו"ם, בשבת פרשת משפטים, כ"ז שבט תשנ"ב
ועדיין;) תמיד כדאי לחזור שוב על הדברים מבפנים
אני מצרפת הפעם קישור לשיחה כי לא הצלחתי להעלות כרגיל.
לכל הנטספארקיות ושאר החסומות – אני בלי נדר אשתדל להעלות בסופשבוע את הקובץ כpdf, יחד עם הסיכום, ובנתיים אתן יכולות פשוט לפתוח ספר;)
השיחה
