הטלפון בודד

הייתה. הייתה והלכה.
עוד יום שמח, לחם עם שוקולד בתיק, שקית דגנים.
ואני כבר בדרך לגן.
הגעתי.
אני מחייכת לכולם.
הגננת אומרת לי שלום יפה מול כולם. אני מחזירה לה סמוקה.
מחפשת בעיניים שלי את האחת והיחידה. מוצאת.
מתקרבת.
מחייכת.
צוחקת.
משחקת.
הלבבות של שתינו פשוט מחוברים.
הגן נגמר.
אנחנו יוצאות ביחד.
שמחות.
מאושרות.
תמימות בנות חמש וקצת.
הבית שלה מתקרב.
היא לא פונה לשם, ממשיכה איתי קדימה.
קדימה לבית שלי.
הגענו. נחנו. התיישבנו. אכלנו. שיחקנו. ישנו. וקמנו שוב לחיים דבש.
יש לי חברה.
יש לי בית.
יש לי אוכל.
אני חיה, והיא איתי ביחד.
גן חובה. כיתה א', ב', ג', ד', ה', ו', ז, ח'…
בום.
איפה את?
למה את לא פה כשצריך אותך?
מה פתאום את שונאת אותי?
למה הפסקת לבוא?
למה את לא מדברת?
פעם, כל שנייה הייתי שולחת לך הודעה ואת הייתה עונה לי במקביל.
דיברתי איתך על הא. ודא.
על הכל.
עלי, שיתפתי, סיפרתי.
עזרתי.
ניסיתי.
תמכתי מהצד.
הבנתי, הכלתי הרבה.
ראיתי. ראיתי הכול.
ואז.
עוד .
בום.
אין הודעות חדשות, ממנה.
שיחות, אני מבינה מיושן יותר, יש הודעות.
החלטתי. החלטה אולי נועזת.
אולי פזיזה.
אין…(סוודר אפרסק ?)
מהיום, אני לא שולחת לה כלום, לא מתקשרת.
מתעלמת. מנסה כמה שיותר.
דיי, אבל אי אפשר?
למה כשמשעמם לכן אתן יוצאת?
למה כשאין לכן כוח אתן מתכתבות?
למה כשקר לכם אתם מבקשות?
ומה איתי,
אני בקשתי משהו?
רק שאלתי.
"מה קורה??" עם איזה אימוג'י טוב.
ואתן.
אתן ההייתן כותבות.
"בסדר" צולע כזה.
ומאז מצאתי את עצמי.
בודדה וחצי.
שלמה מינוס חצי.
רוצה פלוס חצי.
מחכה כמה שעות וחצי.
ועדיין מחכה?
לך?
לך?‍♀️
לך?‍?
או לך?
אבל בעיקר לך?
אז אם את חושבת שאת מתאימה, והפרצופים האלה הולמים אותך.
תכתבי לי אני אשמח:)
וארצה.
ואעריך.
ואוהב.
כמה שרק אחים יודעים.
אחים בנפש.